עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

צדק צדק תרדוף

צדק צדק תרדוף

מאת גדעון שפירא, 3/6/2014

 

המסקנות שהובילו להתחדשות בקיבוצים, התגבשו מתחושות של אי צדק ההולך וגובר בהתנהלותם

 

דיון המערב בתוכו פילוסופיה אמור להיות זך וטהור כמתמטיקה. תפקידו לשמש מכשיר ניתוח הנקי מאידיאולוגיה, אינטרסים מובלעים, כוונות נסתרות או חנופה לקורא. עמנואל קנט גרס בשעתו, כי כל "חפץ עניין" משבש את הרצון הטוב ופוגם במוסר. אפילו ביקור חולה שמעורבים בו סיפוק וגאווה, מאבד מטוהרו.

 

נוח לנסח משפט לוגי במבנה "אם-אז". לדוגמה: אם בקיבוץ הישן פתרו את חילוקי הדעות ללא ערכאות משפטיות, אז פירוש הדבר לבטח, שהצדק שימש המרכיב העיקרי בדיון. או, אם גוברת כיום הנטייה להיעזר בערכאות משפטיות על מנת לפתור חילוקי דעות, אז סימן, שהפתרונות לא יעלו בקנה אחד עם הצדק! ועוד אפשרות: אם בעלי הכוח, שקבעו את חוקי החברה האנושית בעבר היו אצילים או מלכים וכיום בעלי הממון והקפיטליסטים, אז במשטרים הקומוניסטיים והסוציאליסטיים (אם היו כאלה) עשו זאת פשוטי העם והפועלים! אבל יש להבהיר מיד, כי משפטים בעלי מבנה לוגי אמיתי, אינם חייבים להציג את האמת הממשית ועלולים לאחז עיניים. נחוצות דוגמאות ובחינות נוספות על מנת להבהיר את התמונה לאשורה.

 

כאשר נערך סקר עמדות בעין השופט הסתבר, כי מעל 95% מהחברים חשים, שאין להם השפעה על חייהם במסגרת הקיבוץ. והנה, אם לרוב החברים חסרה תחושת שליטה על חייהם ובכל זאת הקהילה מתפקדת, אז סימן, שמעטים בלבד משתתפים בקביעת מהלך העניינים. זה סביר, אבל האם יש בכך גם הבטחה, כי שיקולי צדק הם המכשיר העיקרי בניהול הכללי? ספק רב.

 

בזמנו אבישי גרוסמן פרסם הנמקה מדוע יש להימנע משינוי הקיבוץ וכך הוא כתב: יש "זרימה פנימית בלתי נראית, המכתיבה את הפרופורציה שבין הרצון להקפיד על שמירת הכללים המוסכמים, לבין הנכונות של מוסדות הקיבוץ לחרוג מהחלטות קיימות" (סוף ציטוט). ברור, כי אם יש כאן תיאור נכון של המצב, אז היו בהנהגות הקיבוציות אנשים הרשאים לבטל החלטות, אפילו אם הם היו היוזמים והמובילים שלהן. האם מצב כזה משתלב יפה עם הקריאה "צדק צדק תרדוף"?

 

בעבר, בעיקר אמהות שלא הלכו בקו, הובילו לשינוי בהלנת הילדים. לאחר מכן, בוגרים אזוטריים במוסדות החינוך סילקו את סמלי הבוגרים. מדוע לקח זמן כה רב לממש את הרצון לשינויים? אין זאת, אלא שאמצעי המניעה אשר הולבשו על החברה היו חזקים דיים כדי לעקב את שאיפות התיקון. לעניות דעתי, עיקר המסקנות שהובילו בסופו של דבר להתחדשות בקיבוצים, התגבשו מתחושות של אי צדק ההולך וגובר בהתנהלותם.

 

ועוד דבר: האם נכון כי צדק ודין אינם עשויים לעלות בקנה אחד? האם לא יתכן, כי מרבים להיעזר באנשי משפט, דווקא מכיוון שכה רבים אינם סומכים על שיקולי הצדק של הועדות למיניהן? יש גם לזכור: חוק, חוקה ואפילו מגילות עצמאות, אינם היינו-אך. ועוד, אם הצדק עולה בקנה אחד עם מה שראוי, אז הגיוני, שמה שראוי יהיה דומה אצל רוב האנשים! האם זהו המצב? ידוע כי בני אדם חלוקים בעיקר ביחס למה שראוי בעיניהם. מכאן, שלא נכון להשתמש בחיווי "ראוי", מבלי לצרף אליו את ההבהרה: "ראוי בעיני מי?"

 

ולדיון בערכים: אנשים אינם בוחרים ערכים מתוך איזה מאגר כללי וממילא מאגר כזה אינו בנמצא. תפיסות ערכיות בראשיתן הן פרי ההיסטוריה האישית המוקדמת. התינוק כיחיד בעולם, לא מבחין בסדר חברתי. תמונת האדם מצטיירת ואף מוטמעת בו מהתנהגות הוריו או האנשים שאיתם שהה בראשיתו. עוד ייקח זמן רב עד שתתפתח אצלו המודעות לכך, שהתנהגות היא ביטוי לערכים ואין גם מניעה, שאלה יישארו כבראשונה עד סוף ימיו. ממילא לפי רבים מחשובי הוגי וחוקרי ההתפתחות האנושית, הילד נוטה לגבש או לשנות ערכים מתוקף אוטונומיה אישית כבר מגיל 3!

 

פיאז'ה גילה למשל, כי הצדק הוא חוש טבעי, ואינו מוענק לרך הנולד מגורם החיצוני לו. הגו בתגובות פעוטים (ואף בעלי חיים), כאשר לוקחים מהם מזון או חפץ אהוב. אבל הספק עולה גם ביחס לערכים אחרים. שפת המבוגרים היא כה שונה מזו שמשתמשים בה ילדים, עד שקשה להאמין, כי אלה מסוגלים באמת לקלוט את הנאמר להם בתחום כה מורכב זה.

 

על כן, חינוך אינו דחיפת הנער להאמין בדעות המבוגר שהצטלב בדרכו, אלא הוא הבהרת הקשר בין התנהגותו לערכים שיש להם שמות וזה תוך בחינת יחסו לגילוייה של התנהגותו. ותנאי נוסף: שיהיה לנערים תפקיד מכריע במהלך כולו.

 

למאמרים של גדעון שפירא
נכתב בתאריך
3/6/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו