עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / כשהרייטינג קודם לאמת
 

אדום מבפנים / כשהרייטינג קודם לאמת

מאת עזרא דלומי, 28/5/2014

 

על הפיינל טו שאחרי הפיינל פור: פרס וביבי מתחרים על זמן צילום עם מכבי תל-אביב; על גלי ההדף של רעידות האדמה שחולל אריק רייכמן, המכים בנו עד היום; וגם שיר פרידה מהאוטו הירוק

 

כשהרייטינג קודם לאמת

 

אחרי שנגמר הפיינל פור ומכבי ת"א זכתה בגביע אירופה בכדורסל, החל ה"פיינל טו" - התחרות בין הנשיא שמעון פרס לראש הממשלה ביבי נתניהו: מי יטלפן ראשון כדי לברך את האלופים, מי ייגע ראשון בגביע, כמה דקות מכבי יהיו לכל אחד מהשניים.

 

פרס צלצל ראשון לברך?! ביבי יציב להם אמבוש בקריה, בדרך משדה התעופה לכיכר רבין, כדי להצטלם איתם לפני ששימון יספיק. ביבי יצטלם צופה במשחק בטלוויזיה? גם שימון יצטלם ועם עניבה צהובה. שימון יגיד שהוא כמעט קיבל התקף לב? ביבי יגיד שהוא נקרע מהמתח.

 

כמה שקר והעמדת פנים יש בכל האהדה המנהיגותית הזאת שמשום מקום התפרצה לה באופן כזה-כאלו ספונטני. כמה בבל"ת יש בסיפור על קבוצה ישראלית שמביאה כבוד למדינה, בשעה שמדובר בעסק פרטי שהוא ביזנס מהראש ועד קצות הציפורניים.

 

מילא שאוהדים נסחפים ונכנעים למניפולציה הזאת, אבל שראשי מדינה?! בשביל מה? בשביל עוד כמה דקות של פוטו-אופ וחנופה לדעת הקהל?!

 

הסיפור הדוחה הזה מחזיר אותי לזכייה הראשונה של מכבי בגביע אירופה, באביב 1977. רבין היה בשלהי כהונתו כראש ממשלה, לאחר שהודיע על התפטרותו - בשידור בטלוויזיה, מיד בתום משחק - בשל חשבון הדולרים. הוא ארח את הקבוצה כמה ימים לאחר הזכייה, אמר דברי ברכה קצרים ומדודים והוסיף עקיצה: כמו בתחומים אחרים בחיינו, גם כאן הסיוע האמריקאי היה חשוב והוא הוכיח את עצמו.

 

את הדברים הכנים האלה אמר רבין בזמן שרוב הסגל של מכבי היה ישראלי ולקבוצה היו שלושה שחקני חיזוק. היה חשוב לו לומר את האמת. להכניס דברים לפרופורציה.

 

לא פרס וביבי. הם לא יעזו להרגיז. בשבילם זהו ניצחון ישראלי למהדרין חרף העובדה שהקבוצה, רובה ככולה, מורכבת משחקני יבוא, שמחר מחרתיים לא יהיו כאן, עם שני ישראלים ככסת"ח.

 

מתי נשוב ונראה כאן מנהיגים שאצלם האמת קודמת לרייטניג?

 

מחרב הציוויליזציה השיתופית

 

לפני עשרים שנה, ב-1994, נבחר אריק רייכמן למזכיר התק"ם. מולו לא התמודד איש. עוד אחד מסימני השקיעה שראשיתה, בערך, בעת ההיא. הוא כיהן בתפקיד שנתיים בלבד ושבר שמירה, באקט שסימל את יחסו לתנועה הקיבוצית, כשהתפנתה משרת מנכ"ל תנובה, בעקבות פרשת הסיליקון.

 

בשני תפקידו אלה הוא חולל רעידות אדמה שגלי ההדף שלהן - נכון יותר פירותיהן הבאושים - מלווים אותנו עד היום. הראשון הוא הנדלניזציה של הקרקע החקלאית; השני - מכירת תנובה.

 

בנושא הקרקעות, ממשיכה להתנהל מלחמת חפירות בין הקיבוצים למנהל המקרקעין, ללא הכרעה, מלחמה ששחקה את מעמדם הציבורי של הקיבוצים ואפילו את בית המשפט העליון הקימה עליהם. כמו בגילוי עריות בתוך המשפחה, המהלך הזה של חקלאי המוכר את אימא אדמה, היווה קו שבר בתולדותיה של משפחת הקיבוץ וביחסה של החברה הישראלית אליה. היא הפכה למנודה.

 

בעניין תנובה, עינינו הרואות. השליטה בה עוברת לידיים סיניות. הלכך ייחלנו? ואם כבר סין האם תהא זאת צרות עין לשאול למה הדרך לשותף האסטרטגי מן המזרח, היתה חייבת לעבור דרך חברת אייפקס, שעשתה על תנובה סיבוב של מיליארדים בלא שהשקיעה דבר?

 

יש אנשים שלא חשוב להם מה תאמר עליהם ההיסטוריה, יש אנשים שזה מאוד חשוב להם. אם תשאלו אותי, על אריק רייכמן ייכתב: הוא היה אחד ממחריביה של ציוויליזציה שיתופית מקורית מפוארת, שהקימו בזיעת אפם דורות של חלוצים בעלי חזון.

בסוף הטקסט תופיע הערת שוליים: הנ"ל חזר הביתה עם חמישה מיליון ₪.

  

נסע ולא שב

 

האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

נסע הוא בבוקר, בערב לא שב

לקח הוא את תנובה לסין בבגז'

 

נ.ב. בשורה: עם מעבר הבעלות על תנובה לסין, נגאלים בני הקיבוץ מן הכינוי "ילדי תנובה"

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
28/5/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו