עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הציונות הדתית ואנחנו (ב)

הציונות הדתית ואנחנו (ב)

מאת אלישע שפירא, 27/5/2014

 

המחנה הציוני דתי מפולג ומפוצל כפי שהציונות החילונית מפוצלת, עד כדי "אטומיזציה רעיונית" קיצונית. זו לא ישות אחת

 

השבוע שמעתי את המשפט היפה והחכם של התנאי עקיביא בן מהללאל: "דע מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", בהקשר מפתיע ובלתי צפוי, ממי שהוא בן קיבוץ שמילא במשך שנים רבות תפקידים בכירים בצבא ובביטחון. הדובר תיאר את הציונות המגשימה של התנועה הקיבוצית בראשיתה, כשילוב של שני ערכי יסוד: "התיישבות וביטחון". לדבריו עובר קו רציף מימי "חומה ומגדל", דרך מלחמת השחרור ובריחת/גירוש התושבים ממאות ישובים ערביים, דרך ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים בגולן ובעמק הירדן, ודרך ההתנחלות בלב יהודה ושומרון, ועד הגילויים הקיצוניים של אנשי "תג מחיר". לטענתו, אנשי "תג מחיר" ממשיכים את מה שהוא מכנה "הנרטיב הציוני" שלנו, מי שבאו לרשת את הארץ מכוח "בעלותם הטבעית" עליה. למרות שהטיעון כולו מופרך לטעמי, צריך לומר לזכותו של האיש שהוא תיאר את ההקשר המוזר הזה מעמדה ביקורתית ומתוך דרישה לשנות את הנרטיב שלנו, כפי שהוא תיאר אותו. לשנותו כדי "לאפשר לערכים היהודיים והציוניים לפגוש את הערכים הכלל אנושיים, שגם הם שלנו".

 

ציונות עם אחוות עמים

 

קיבוצי עין השופט עלה להתיישבות ב-1937 כישוב "חומה ומגדל", התיישבות וביטחון. הישוב היהודי הראשון ברמת מנשה שהייתה אז מיושבת בכפרים ערביים רבים. בוני עין השופט, כמו רבים אחרים, האמינו בכל ליבם בחיים משותפים. "הנרטיב" הציוני שלהם כלל את השאיפה ל"אחוות עמים". הם דיברו על "מולדת משותפת לעם הערבי החי בארץ ישראל ולעם היהודי השב אליה". הם חיו בשכנות טובה עם תושבי האזור, למרות ועל אף מקרי הרצח של אחדים מחבריהם על ידי אנשי הכנופיות (שלא היו דווקא תושבי האזור). שכנות טובה שהתקיימה עד לתחילת הקרבות באפריל 1948, כאשר צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י תקף את משמר העמק השכנה. גם אז, בעיצומם של הקרבות יצאה משלחת של חברי הקיבוץ אל יצחק שדה, מי שהיה מפקד כוחות ההגנה שבאו להגן על משמר העמק, כדי לבקשו להניח לשכנינו ולאפשר להמשיך את השכנות הטובה עם כפריי האזור. אולי הם היו תמימים, אך וודאי שזהותם הציונית לא הושתתה על שנאת האחר ולא על הרצון לרשת את הארץ מידי יושביה. הם רצו לחיות כאן ביחד. חשוב לציין שעד למלחמת העצמאות קם מפעל התיישבותי אדיר, המפעל שקבע את גבולות המדינה, ללא כל נישול. אפילו לא דונם אחד(!) קו המחשבה הרעיוני של "השומר הצעיר" (המוצא התנועתי של חברי עין השופט) הוביל מהרעיון של "המולדת המשותפת" לפתרון של חלוקת המולדת המשותפת לשתי מדינות, שתחיינה זו לצד זו. זו הייתה "גירסא ד'ינקותא" שלי. משם אני בא.

 

לעצור את הקיצוניים

 

כבר אמרנו ברשימה הקודמת כי אי אפשר לדבר היום על המחנה הציוני דתי כישות אחת. המחנה מפולג ומפוצל על כמה צירים משמעותיים, כפי שהציונות החילונית מפוצלת, עד כדי "אטומיזציה רעיונית" קיצונית. הפלגים הקיצוניים בכל המחנות ובשני העמים מסכנים את עתידנו המשותף. פעילותם מאיימת על היכולת לנהל חיים דמוקרטיים, הם מורדים בשלטון החוק ובסמכותו של כל שלטון, היות ויש להם מקור סמכות שהוא מחוץ להקשר האנושי, החברתי והדמוקרטי. מטבעם של הקיצוניים בשני הצדדים שהם מזינים זה את זה והם מלבים ביחד תבערה שספק אם אפשר יהיה לכבותה. תבערה פנימית וחיצונית המסכנת את המפעל הציוני ואת החיים המשותפים של שני העמים בחבל ארץ זה. אי אפשר ולא נכון שלא לומר באופן ברור, כי לרבנים ולמנהיגים של הפלגים הקיצוניים בציונות הדתית יש אחריות שילוחית ואחריות ישירה לצמיחתם של פירות הבאושים בדמותם של "המחתרת היהודית" ושל "תג מחיר". הם מי שהכשירו את הקרקע ויצרו את התנאים להקמתו של ארגון טרור לכל דבר ועניין. התוצאות הקשות של פעילותם מאיימות על כולנו, אך לציונות הדתית השפויה, זו שהייתה תמיד בת ברית לציונות החברתית והמדינית המתונה, יש אחריות מיוחדת לבלימתם. אחריות שאינה מפחיתה מאחריותו של המחנה החילוני ואינה מפחיתה מהאחריות של כל אחד מאיתנו. אל לנו להוציא ולנדות איש מקהל ישראל, אך יש לעצור בכל התוקף את מעשיהם של מי שמסכנים את מפעלנו המשותף.

 

מתוך "הזמן הירוק"

  

לקריאת החלק הראשון - לחצו כאן

 

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
27/5/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו