עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הציונות הדתית ואנחנו (א)

הציונות הדתית ואנחנו (א)

מאת אלישע שפירא, 20/5/2014

 

לאיש אין מונופול על היהדות. היהדות היא של כל הזרמים הקיימים בה. כך גם הציונות, לאיש אין חזקה עליה. שיחה בכפר-עציון, ערב יום הזיכרון

 

בערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, ביקש ממני ידידי יוחנן בן יעקב להשתתף באזכרה שהם מקיימים מדי שנה בכפר עציון. המפגש הוקדש הפעם לשותפות עם קיבוץ רבדים, בימים הרחוקים של הקמת הגוש ולהעלאת זכרם של נופלי רבדים בהגנה על הגוש. במסגרת זו התבקשתי לדבר על הציונות הדתית כפי שאני רואה אותה כאיש "השומר הצעיר". מתוך כבוד ותחושה של קירבה לחלקים משמעותיים של הציונות הדתית, ובמיוחד לתנועת "הקיבוץ הדתי", נעניתי להזמנה. בחרתי לתאר את התנועה המגשימה הזו מנקודת התצפית הצנועה שלי, דרך שלוש מחלוקות חשובות שהציונות הדתית נתונה בהן. אני מביא כאן את הדברים שאמרתי בערב הזיכרון, לאחר קיצורים ותוספות ולאחר ליטוש מסוים.

 

היחס לדת

 

רבים וטובים מהמחנה הציוני דתי עזבו את הדת. פגשתי כמותם בשדות, בצבא, באוניברסיטה, בתקשורת, באמנות ובמקומות אחרים. החינוך הדתי הטביע ברבים מהם עקבות עמוקים וחשובים ביחסם לחיים ולעולם, בין שהם הסכימו ובין שהם שללו את גרסת ינקותם. ביניהם אישים מוכרים כמו: האלוף גרשון הכהן, הסופר חיים באר, שלמה ניצן, ישראל סגל, פרופ' יוסף אגסי, חנוך לוין, ורבים אחרים. מנגד אנו צופים בהתחרדות ההולכת ומשתלטת על רבים בציונות הדתית. ההתחרדות חודרת גם למחנה העבודה הדתי, לציונות החברתית ולקיבוץ הדתי. על רקע תהליך ההתחרדות לא יהיה מופרך לשאול האם דרך המלך של "נאמני תורה ועבודה" עדין מהווה אופציה לרבים? צריך לציין כי אל מול מגמת ההתחרדות קמו התארגנויות שפועלות ברוח אחרת, ביניהן: "רבני צוהר" ו"בית הלל". עדין מוקדם לקבוע ידו של מי תהיה על העליונה, למרות התחושה שבשלב זה גוברת מגמת ההתחרדות.

 

"תורה ועבודה"

 

כאשר כבש הצירוף של "תורה ועבודה" מקום מרכזי בציונות הדתית המגשימה, היה בו יותר מניחוח של סוציאליזם. היה ויש בו חיבור לשאיפה האוניברסלית לצדק חברתי, לתיקון האדם, תיקון החברה והעם ותיקון העולם, והכל ברוח היהדות וכנובע מתורת ישראל. זו הציונות החברתית הדתית במיטבה. היום אנחנו עדים להתפתחויות שונות ומנוגדות המפלגות את המחנה. מצד אחד אנו עדים לגילויים של העמקת המשמעות והעשייה החברתית, בעיקר דרך הגרעינים החברתיים התורניים (אלה שאינם מובילים להתחרדות) הפזורים במקומות רבים בארץ ופעולתם חשובה ומבורכת. מולם מתעצמת קבוצת הרבנים המעקרים את המשמעות החברתית מהשילוב של תורה ועבודה. הם חוזרים לפירוש של "תורה ועבודת השם", פירוש שמשמעותו נטישת הפן החברתי הייחודי שאפיין את תנועת העבודה הדתית. מה משקלם של אלה הזוכרים והנאמנים גם היום לפירוש המקורי, האמוני- חברתי, של "תורה ועבודה"? ספק אם יש מי שיודע להשיב על כך.

 

המחלוקת המדינית

 

אי אפשר לחמוק מהמחלוקת המדינית, המחלוקת על עתיד הריבונות היהודית בארץ ישראל. מצד אחד המתינות המדינית שאפיינה את הצינות הדתית לאורך רוב שנות ייצוגה על ידי המפד"ל, דרך הביטויים המאוחרים יותר של הזדהות עם המאבק למען השלום ושמירת זכויות האדם, בדמות התארגנויות כמו: "עוז ושלום" בהנהגת פרופ' יוסף ולק, "נתיבות שלום" בהנהגת אבי רביצקי ואוריאל סימון, "מימד" בראשות הרב עמיטל ומלכיאור, "רבנים למען זכויות האדם" בהנהגת הרב דוד פורמן והרב אריק אשרמן, ואחרים. מהצד השני הולכים ומתגברים גילויים של הקצנה ימנית ולאומנית (להבדיל מלאומית) בקרב חלקים משמעותיים מתוך הציונות הדתית. הקצנה המצמיחה בעקבותיה בהכרח גם את הפירות הבאושים מהסוג של "המחתרת היהודית" ו"תג מחיר". אלה מסכנים יותר מכל את יכולתנו להבטיח את קיומה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. יכולתנו לקיימה בחלק מארץ ישראל, לאחר שתוקם המדינה הפלסטינאית בחלק אחר של ארץ ישראל.

 

שלוש אמירות

 

אחת - לאיש אין מונופול על היהדות. היהדות היא של כל הזרמים הקיימים בה. כך גם הציונות, לאיש אין חזקה עליה. היא הייתה והיא הינה רב גונית במהותה.

 

השנייה - המחלוקת אינה עומדת בניגוד למידת הסובלנות. היו ויהיו מחלוקות חשובות בין הזרמים בציונות וביהדות. מחלוקות על עתיד העם ועל עתידה של הציונות ושל מדינת ישראל. השאלה הגורלית לעתידנו היא האם מעבר למחלוקות יידעו הזרמים השונים לחיות ביחד, לפעול וליצור ביחד.

 

השלישית - יש לנו היסטוריה וגורל משותף, אך חשוב עוד יותר הוא היעוד המשותף: להבטיח ולהעמיק את הקיום האנושי היהודי, ולהמשיך בהגשמת הציונות, שמשמעותה ריבונות יהודית. חשוב להבין שהיהדות והציונות אינן מובנות מאליהן. להבין כי עתידנו כחברה וכעם ריבוני במולדתו אינם מובטחים והאויבים מבחוץ אינם הסכנה כולה, ואולי לא הסכנה העיקרית. כדי להבטיח את יעודנו היהודי, האנושי, החברתי והציוני, יש לעמול עליהם ולחנך אליהם כל הזמן. ס' יזהר אמר פעם: "אם יש חינוך לערכים הוא משול לבלון עם נקב, שיש לנשוף כל הזמן כדי שיישאר מלא". כפי שנאמר על התורה: "והגית בה יומם וליל". (המשך יבוא)

 

מתוך הזמן הירוק

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
26/5/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו