עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלחמת הדורות
 

מלחמת הדורות

מאת עלי קדם, 4/5/2014

 

נושא חביב עלינו בשיחות עם החברים, זה הדור הצעיר, שלא עומד בציפיותינו הגבוהות (הרהורים ערב יום העצמאות)

 

מדי כמה חודשים אני מקבל במייל יצירה נוסטלגית של מישהו מבני דורי. הנוסח של חיבורים אלה בדרך כלל חוזר על עצמו. זה מתחיל בהתרפקות על העבר. איך - שואלים המחברים - הצליחו הורינו לגדל אותנו בלי ... (וכאן מובאת רשימה של דברים, החל מפסיכולוגים וריטלין וכלה באינטרנט ובפייסבוק). מן הרשימות הללו עולה ריח עז של גאווה עצמית וטפיחה על השכם. אנחנו, אליבא דכותבי המיילים, היינו מין ילדי טבע שכאלה, שלא נבהלים מכלום. טיפסנו על עצים והתפלשנו בשלוליות, נשרטנו ושברנו איברים, ומכל זה יצאנו מחוסנים לעילא. לא ייללנו ולא התבכיינו, אלא יצאנו קוממיות למלחמת החיים - והצלחנו בגדול. היינו שילוב של טרזן ומאיר הר ציון. גדלנו בלי טלוויזיה ובלי מחשבים, וגיבורינו היו בר כוכבא, רפאל הלפרין וחודורוב. בכיתה למדנו על טרומפלדור ושמנו גרושים לקופסת קק"ל. מזוננו היה מורכב מלחם אחיד, מרגרינה של תלמה ולבניות. את הבגדים שלנו ירשנו מאחינו הגדולים, והחו"ל הכי רחוק היה אצל הדודה בתל אביב, כשגן העיר עוד היה גן חיות.

 

מצד שני היום, אנחנו - ילידי שנות ה-40 וה-50 - מה-זה-מעודכנים ועכשוויים שחבל על הזמן. בין מכון הכושר, הטיול לקובה או לאוסטרליה והחוג לקרמיקה בקושי נשאר לנו זמן לנכדים. אנחנו מצוידים בכל הגאדג'טים הכי טריים, שוחים בפייסבוק ואוחזים באייפון, מחליפים מידע בכל רגע נתון ב"מהנ'שמע" ובטוויטר, ולא זזים בלי ה"וואייז". אנחנו חרוצים, יעילים, מחוברים, מולטיטסקינג.

 

אחד הנושאים החביבים עלינו בשיחות עם החברים, זה הדור הצעיר, שאיכשהו לא עומד בציפיות הגבוהות שלנו. יש כאלה שעוד גרים בבית אפילו אחרי גיל 30. אחרים מרבים לקטר על שכר הדירה המופרך שהם משלמים לנו, בדירה התל אביבית שרכשנו לפני שנים לצורכי השקעה, ושחילקנו לשלושה כוכים. הם קצת חולמים, החבר'ה האלה, אין להם את ה"זיצפלייש" שלנו. הם עוד לא התבגרו, אולי זה גם לא יקרה. ואנחנו? רוצים להישאר בקונטרול עד אחרי גיל 80, נותנים להם מדי פעם קצת כסף ורצים לספר לחבר'ה.

 

הצעירים שלנו לא תמיד מבינים איך השיטה עובדת. גם אנחנו מלינים מדי פעם על ה"קפיטליזם החזירי", אבל בעצם אנחנו נושאי הדגל שלו. צריך להזכיר לילדים שהסוציאליזם מת והקיבוצים פשטו את הרגל. צריך להסביר להם שמי שמצליח הוא זה ששורד ודופק את כל האחרים. אלה עובדות החיים וזוהי מלחמת הקיום. אבל במקום להבין את זה ולהשתלב בזרם, הם - תמהונים שכמותם - הולכים להפגין בשדרות רוטשילד. יש להם רעיונות משונים בראש. ככה הם לא יגיעו רחוק, עדיף שייקחו דוגמה מאתנו. טוב, גם אנחנו היינו אידאליסטים עד הצבא, ועד שהבנו מאיזה צד מרוחה החמאה. מה שהם צריכים זה להתחיל עם איזה עבודה של 4000 שקל לחודש, ולאט לאט להתקדם. כל ההתחלות קשות, אז קצת מצטמצמים וקצת חוסכים, איזה 30 שנה, לא קרה כלום.

 

עובדה שאנחנו הסתדרנו. הנה, אחד מנהל משרד פרסום, השני בנקאי עם ג'יפ שטח, השכן ממול גמלאי של כוחות הביטחון עם פנסיה מפוארת, והחבר הכי טוב הוא רואה חשבון במשרד מבוסס. בקרוב שוב ניפגש עם כל החבר'ה במסיבת יום העצמאות המסורתית, נשים סינטות משובחות על האש, נשיר שירים רוסיים ונסביר אחד לשני כמה שטוב לנו, וכמה אנו מודאגים מהצעירים. נכון, כבשנו כמה שטחים, ובמרחק חצי שעה יושבים שני מיליון אנשים שאנחנו שולטים בהם נגד רצונם. בכלכלה המהוללת שבנינו, כמה עשרות או מאות אנשים מרוויחים מיליוני שקלים בשנה כשחצי מהעם לא גומר את החודש. יצרנו לילדינו מדינה שאי אפשר לזוז בה בלי להיתקל בכפייה דתית על כל צעד ושעל. אבל הי, לא בונים מדינה מושלמת ביום אחד. בכל זאת, בעוד 20 שנה נפנה להם מקום, ויגיע הזמן שהם, הילדים, ייקחו אחריות.

 

כך שאני ממש לא מבין למה הילדים שלנו מדברים על ברלין או על לונדון. הרי יש לנו ארץ נהדרת!

 

למאמרים של עלי קדם
מחבר
נכתב בתאריך
4/5/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו