עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (51)
 

לאן מכאן (51)

מאת: חן יחזקאלי, 27/4/2014

 

שאינו יודע לשאול

 

  • אבא, למה כשהגענו אתמול לגן אז הגננת אמרה שאם שני ילדים אז צריך ואחר כך בוב ספוג ופטריק זה לא נכון שהם אמרו שאם ביום שישי יורד גשם אז אחר כך הרעים מנצחים?
  • מאור בני האהוב! אין לי התחלה של מושג מה שאלת!
  • אבא! שאלתי, למה כשהגענו אתמול לגן אז הגננת אמרה שאם שני ילדים אז צריך ואחר כך בוב ספוג ופטריק זה לא נכון שהם אמרו שאם ביום שישי יורד גשם אז אחר כך הרעים מנצחים?

 

הקטע על ארבעת הבנים בהגדה שייך כידוע למסורת "דע את אשר תשיב", ולא רק לאפיקורוס, אלא לכולם, כולל זה שאינו שואל כל שאלה. אני עצמי מתגאה מאוד ביכולתי לשאול שאלות. את עבודת המסטר שלי כתבתי על השאלה: מתי מותר להפר את הדרישה לבלעדיות מינית? את עבודת הדוקטור שלי כתבתי על השאלה: מה היה הפגם המרכזי בחינוך הקיבוצי? וגם: מדוע מאמצת החברה הדמוקרטית הפתוחה חינוך אנטי דמוקרטי סגור? בכינוס בינלאומי אחד  דיברתי על השאלה: מדוע זה, למרות שיש אצלנו תרבויות רבות, ישראל מנועה מלהיות רב-תרבותית? בכינוס אחר דיברתי על השאלה: מהו הדבר המונע כל התקדמות לעבר שלום בין ישראל לפלסטין (חוץ מאי האחריות והיעדר ההבנה המדינית של שתי ההנהגות, כמובן)? לאחרונה ערכתי כנס על השאלה: למי שייכת מדינת ישראל? ויש לי הצעת מחקר על השאלה: בין מי למי הסכסוך הישראלי פלסטיני?

 

התגובות של אנשים לשאלות מוזרות בעיניי. יש שעוינים את השאלה כי יש להם תשובה בצורת רעיון שהם מייחסים לו חשיבות. והרי רעיון כלשהו שיש לו חשיבות, מניין הוא שואב את חשיבותו אם לא מן השאלה שהוא משיב עליה? יש שאינם מתעניינים בשאלה כי אינם יודעים את התשובה. והרי מהי הדרך לנסות לגלות את התשובה אם לא על ידי שנשאל שאלה? ויש שאומרים לי: אתה נאיבי. מדוע? הם משיבים: משום שאתה מאמין ש... אני קוטע אותם: מאמין שמה? כשאדם שואל שאלה, לא כשאלה רטורית אלא ברצינות, מהי האמונה שהוא מבטא?

 

הם משיבים: אתה מבטא את האמונה שיש תשובה. זו שטות: על פי רוב איני צריך להאמין שיש תשובה, כי אני יודע שיש, ולא רק אחת אלא כמה שמתחרות ביניהן, ואני מבקש לקיים דיון על מנת לברור מתוכן את זו שהכי נראית אמת. ואם אף אחת לא נראית אמת אז לחפש אחרות או אולי לנסות להחליף את השאלה. הרבה פעמים, אם משנים קצת את השאלה אז משנים הרבה את התשובות ואז יש דיון חדש לגמרי, ולפעמים זה נותן תקווה. כשאני אומר כדברים הללו הם עוצרים אותי ואומרים: בכך אתה נאיבי - שאתה מאמין שיש תקווה. ואני אפילו איני יודע בעצמי אם זה נכון, כלומר, אם אני מאמין שיש תקווה! לפעמים, אני מודה, נראה לי שאין. אלא שלמדתי ממורי יוסף אגסי, שאחריותי המוסרית היא לחפש תקווה בין אם אני מאמין שאמצאנה לבין אם לאו. והדרך לעשות זאת היא לשאול שאלות. לא כי זה מבטיח הצלחה: אלא כי זה מה יש.

 

העוינות לשאלות היא בעיניי ביטוי לפסימיות מרה. בישראל יש רושם שאצלנו נהוגה פתיחות מחשבתית מופלגת, ולראיה מביאים את הסובלנות כלפי בעלי דעות קיצוניות. זה מזמין שאלות: מהי ההבחנה בין דעה מתונה לקיצונית? מהם הגבולות שיש להציב לסובלנות? מה עוד נדרש פרט לסובלנות (למשל, נדרשת אהדה לשאלות, לדעות המנוגדות לשלי, ולביקורת על דעתי)? מהן שאלות היסוד? (בישראל נוהגים כאילו כולנו יודעים מהן שאלות הליבה ביננו לבין הפלסטינים: אך האמנם?)? מהן השאלות שיש לדון בהן בציבור? כל אלה הן שאלות שכמעט שאין איש בישראל ששואלן. ממילא נראה כי הרושם שאצלנו נהוגה פתיחות מחשבתית מופלגת הוא רושם שווא.

 

מאור בני האהוב: אנא למד לשאול ברור - ואנא עשה זאת מהר - כדי שתוכל להתפנות לשאול את השאלות החשובות שמציקות. חבריך יאמרו לך, מה, אתה משוגע? וגם: מה, אתה לא מפחד? ואתה תוכל לומר להם: כן, אני משוגע. וגם: כן, אני מפחד ועוד איך; לא ממה שיעשו לי אם אשאל, שאלות, אלא מה שיקרה לכולנו אם נמשיך שלא לשאול.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
27/4/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו