עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (50)
 

לאן מכאן50) ) - ניקיון פסח

מאת חן יחזקאלי, 13/4/2014

 

לפעמים נראה שיש היגיון בחיפוש אחר השורש, במיוחד כשהחלופה היא להילחם נגד כל ענף לחוד מלחמת חורמה חסרת תכלית ותוחלת. ניקיון פסח

 

לפעמים, כשאני מבקש סליחה ממאור בני האהוב, למשל אחרי שצעקתי עליו, הוא סולח מיד. אבל לפעמים הוא אומר, "סליחה קטנה זה לא מספיק. צריך סליחה גדולה", או "צריך גם פיצוי". ולפעמים הוא אף קושר טובות הנאה לעסק: "אם לא תבקש סליחה גדולה, אני לא ארשה לך לגעת בצעצועים שלי".

 

מאז ומעולם, אני חושב, נהוג לקשור ניקיון (בקשת סליחה היא פעולה של ניקיון) עם חירות ועם זכויות. הקשר הזה מתבטא אפילו בעצם המילה "זכות", שבאה משורש ז.כ.כ. כמו המילה זַכּות. המנהג לעשות ניקיון יסודי בפסח קשור לזה, כמובן, והוא כל כך מושרש עד שהביטוי "ניקיון פסח" הפך לביטוי נרדף ל"ניקיון יסודי" גם לא בפסח. הרעיון של הניקיון היסודי מצוי גם בכל תנועות הרדיקליות, כולל הקיבוץ של פעם: "רדיק" ביוונית זה שורש, ו"רדיקליזם" הוא הרעיון שיש לעקור את הרע מן השורש, אחרת הוא יחזור לגדול, כמו יבלית. הבעיה היא שגם אם אני עוקר אותו מן השורש בגינה שלי, עדיין הוא יכול לחזור דרך הגינה של השכן, ולכן צריך לעקור אותו גם בגינות של השכנים, וממילא גם בגינות של השכנים של השכנים וכך הלאה. לחלופין צריך לבודד את הגינה שלי מכל הגינות השכנות. זה למה שרדיקליזם מוביל למגמת השתלטות על העולם, מזה, או לבדלנות, מזה, ובאמת אפשר למצוא את שתי המגמות האלה בהיסטוריה הפרטית של התנועה שלנו.

 

אני לא רדיקליסט, אבל לפעמים נראה שיש היגיון בחיפוש אחר השורש, במיוחד כשהחלופה היא להילחם נגד כל ענף לחוד מלחמת חורמה חסרת תכלית ותוחלת. ובאמת נראה כיום כי הלכלוך הוא כה רב וגדול ועמוק, וכי המלחמה נגדו כל כך לא יעילה, שהחלופה היחידה לייאוש היא חובתנו לחפש אחר שורש הרע, וכי לכן חובתנו לחפש אחר שורש הרע גם אם איננו רדיקליסטים.

 

יש לנו ממשלה שמחבלת בגלוי בכל סיכויי השלום היום ואי פעם; שמקדמת את מטרת הרחבת ההתנחלויות על חשבון כל האינטרסים הלאומיים של ישראל, וללא כל תכנית מדינית; יש לנו עוינויות בין מגזריות המאיימות לגרור את כולנו למלחמת אחים; יש לנו מגזרים העוינים את המדינה ואשר המדינה עוינת אותם, ואף מפלה נגדם או רודפת אותם; מגזר המיעוטים הגדול ביותר שלנו מנוע מלשרת את המדינה כחוק כי הוא נחשד בנאמנות לאויבינו, ומגזר המיעוטים השני בגודלו שלנו מנוע מלשרת את המדינה כחוק כי הוא רואה בעצם קיומה ביזוי לדברים הקדושים לו ביותר; נהוג ומקובל אצלנו שהמדינה ממנה את ההנהגה הדתית ומכריעה בשאלות דת, תוך רמיסת חופש הדת ותוך ביזוי הדת, ובכל זאת אין איש מכל הלוחמים למען חופש הדת מוחה כנגד התערבות המדינה בענייני הדת, אלא רק נגד התערבות הדת בענייני המדינה; וכך הלאה, עוד ועוד.

 

כשמחפשים את שורש הרע, נהוג לחפש דבר שבעצמו הוא רע. זו חוכמה קטנה מאוד. חשבון נפש אמתי כרוך במוכנות לבחון את האפשרות שמא שורש הרע הוא דבר טוב, ואתו טעות שיכולה להיות קטנה, אפילו טכנית. לי עצמי נראה שזה בדיוק המקרה הנוכחי. שלושה זרמים היו בציונות - המעשי, החלומי (כלומר האוטופיסטי, או המשיחי) והמדיני. אנו חייבים תודה גדולה לשניים הראשונים, שהביאו למעשים גדולים ונשגבים, כולל הכרזת המדינה והקמתה. הטעות הייתה שעם קום המדינה היה עליהם לפנות מקומם לשלישי, אך הם לא עשו זאת. הזרם המעשי תבע מן המדינה להמשיך לעשות מעשים מבלי ללא כל דיון בצורך בתוכנית מדינית. הזרם החלומי, לעומתו, תבע מן המדינה להכריז על עצמה מדינתו גואלתו של העם היהודי, ללא כל דיון בכך שרוב היהודים אינם חיים בה ואינם בוחרים לחיות בה ואינם רואים בה מדינתם, או בכך שחלק גדול מאזרחיה הנאמנים אינם יהודים כלל, או בכך שהרעיון האמור מעורר מחלוקת בלתי ניתנת להכרעה בדבר אופי הגאולה האמורה ולכן, ממילא, מוביל לאלימות, לרצח ראש ממשלה ולמלחמת אחים, ובקיצור, ללא כל דיון בצורך בתוכנית מדינית. הציונות המעשית והציונות החלומית היו שותפות לעוינות לדיון בצורך בתוכנית מדינית ונבדלו זו מזו באמתלה שהם נתנו לכך.

 

קשה לי לכתוב דברים אלה: רוב חבריי שייכים לציונות המעשית או לציונות החלומית או לשתיהן. רובם מגדירים את עצמם "ציונים" וחסל. אני חושב שאני צריך לבקש מן ה"ציונות" וחסל, כמו עם בני מאור, סליחה גדולה. לצערי זה לא עוזר.

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
13/4/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו