עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השלום נחוץ לציונות (א)

השלום נחוץ לציונות (א)

מאת אלישע שפירא, 10/4/2014

 

ללא הסדר שלום לא יובטח קיומו של המפעל לאורך זמן. נוכח הדשדוש המתמשך במו"מ עם הפלסטינים

 

אבותינו שחוללו בגופם וברוחם את המהפכה הציונית, לא העמידו מעולם את הסכם השלום כתנאי מוקדם להגשמתה, ואולי גם לא הבינו עד כמה מפעלם יהיה רעוע בלעדיו. אך אנחנו, ממשיכי המפעל הציוני, איננו יכולים לברוח מהעובדה הפשוטה והקשה כל כך, כי ללא הסדר שלום לא יובטח קיומו של המפעל לאורך זמן. הסכסוך שאנו חיים אותו מיום לידתנו, ודרך כל מלחמות ישראל בהן לקחנו חלק, אינו סכסוך סרק הנובע מאי הבנה ומקריאה לא נכונה של המציאות על ידי המנהיגויות, שלהם או שלנו, כפי שהיה נוח לנו לחשוב. הוא גם אינו דומה למלחמת כנופיות על שליטה ברחוב המזרח תיכוני, למרות המחבלים ומי שבחרו לנהל אותו בדרכים רצחניות, שאינן פועלות לטובתם. הסכסוך ניזון מהתנגשות היסטורית בין שתי תנועות לאומיות. שתי תנועות לאומיות הרואות כל אחת ביריבתה איום ממשי על עתידה. אך בדרך פרדוקסאלית לכאורה, נוצר מצב בו עצם קיומה של כל אחת מהתנועות הלאומיות, והסיכויים של כל אחת מהן להגשים את מאווייה, תלויים ביכולתן להגיע להסדר סביר ביניהן.

 

שכנות מאיימת

 

הורי החלוצים (חברי עין השופט) התיישבו בשנות השלושים של המאה הקודמת ב"רמת מנשה", היא "ארד-אל-רוחה" בפי הערבים תושבי המקום. הם התיישבו על קרקע שנרכשה כדין על ידי הקק"ל, הזרוע המבצעת של הציונות. הרכישה התבצעה בהסכמת נכבדי הכפרים הערביים השכנים, שחתמו על מפת הקרקעות שנרכשו (התלויה על הקיר במשרדי) ואישרו שאין להם כל טענה. היו אלה נכבדי הכפרים שמנו אז כמספר הישובים היהודיים המאכלסים היום את רמת מנשה. ראשוני המתיישבים היהודים באזור, שהיו חניכי "השומר הצעיר", באו לכאן כדי לחיות בשלום עם שכניהם הערבים. ואכן, בתקופה הראשונה ועד מלחמת העצמאות, הם הצליחו ליצור יחסי שכנות טובים וקרובים עם אנשי הכפרים. יחסי שכנות שהופרעו מדי פעם על ידי גורמים שמחוץ לאזור, מי שהיו אז "אנשי הכנופיות", שפעלו במסגרת "המרד הערבי" של אותה התקופה. אך תהיה זו טעות מצידנו שלא להבין, לפחות בדיעבד, עד כמה נתפסה ההתיישבות היהודית כאיום על התושבים הערבים. להמחשת הדבר אספר קוריוז מקומי מהשנים האחרונות. לפני שנים אחדות הגה מישהו תוכנית להקמת עיר יהודית באזורנו, העיר "עירון". עדיין לא היה כל סימן לעיר, אך תושבי המועצה האזורית קראו מיד ל"כינוס חירום", כדי להדוף את הסכנה. תארו לעצמכם מה היה קורה אם היה מדובר על עיר ערבית ביוזמת מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה אם הייתה זו יוזמה של התנועה הלאומית הערבית. צריך להבין ולהפנים כי עצם נוכחותנו כאן, בארץ ישראל, נתפסה ונתפסת כאיום על התושבים הערבים בכל המרחב ומכשול להגשמת הלאומיות הערבית. אגב, איום שמנקודת ראותם התממש עם הקמת מדינת ישראל, במה שהם מכנים "הנכבה". כך גם אנחנו והמפעל הציוני כולו, מאוימים על ידי הישות הפלשתינאית, האסלאם, והלאומיות הערבית.

 

(מאמר ראשון מתוך שניים. השני יעסוק בהסדר השלום האפשרי לעת הזו).

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
10/4/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו