עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

 

אדום מבפנים

מאת עזרא דלומי, 26/3/2014

 

על הבנק הקואופרטיבי שיסגור לנו את החור בכיס; על השפשפת שקיבלתי מרוב תכניות השף; על הוותיקים שעשו את כל היש ונשארו עם כל האין; על סיפורי בוגי ועל יאיר, המשתיקול של עדי

 

הדובדבן של המחאה

 

המאפיין את מחאת הפייסבוק והטוויטר - בעולם הערבי ובמידה רבה גם כאן - הוא שקודם כל האנשים, בעיקר צעירים, יוצאים לרחוב כדי להביע את מורת רוחם מן המצב הקיים. רק אח"כ הם מתחילים לחשוב לאן להוליך את הזעם. אלה לא מהפכות עם הנהגה מסודרת שמארגנת את האנשים סביב דגל, סדר יום ותכנית פעולה. אלה מגיעים אחר כך, אם הם מגיעים, כשהאנשים מתחילים לשאול: לאן מכאן? מה עושים עם הכוח והתנופה שנצברו? או-אז מתחילים להיחשף חילוקי הדעות, שגולשים - עינינו הרואות - גם למעשי אלימות.

 

העובדה שאין הנהגה ואין תכנית פעולה, גרמה למחאות להתפזר לכל מיני כיוונים, כל גורם והתכנית שלו, ולעתים אף "להיגנב" ע"י גופים, ארגונים ומפלגות, שניצלו את המבוכה והבלבול כדי לעשות מהמחאה קופה לצרכיהם.

 

בישראל המרוויחה העיקרית מ"פיזור המטרות" הייתה יש עתיד של יאיר לפיד, לא בדיוק מפלגת מחאה, אבל כזו שידעה לייצר רטוריקה של מחאה. במצרים נעצר שעון המחאה, לאחר שהשלים את סיבובו, על הגנרל אל-סיסי. גם הוא לא בא מזירת המחאה, אבל היה האיש שידע לנקז לטובתו את חרדת הציבור משלטון האחים המוסלמים. במדינות הערביות האחרות הזירה ממשיכה לרתוח ואין לדעת מתי תירגע.

 

עם זאת, חרף האכזבות והציפיות הלא ממומשות, יש תוצר אחד של המחאה שקשה להגזים בחשיבותו: הכרת הציבור בכוחה של ההתארגנות. בכוחו של שילוב ידיים. אנשים אינם מתנהלים עוד כפרודות - כל אחד לביתו ומטרתו - אלא מבינים שבשביל לגול את האבן מעל-פי הבאר צריך הרבה ידיים שפועלות במשותף ובו זמנית. קמו הרבה כיכרות תחריר.

 

אם להתייחס לישראל, אז הביטוי הבולט והיעיל של המחאה הוא שטף התארגנויות העובדים, אשר בא עלינו לטובה. עובדים נעדרי זכויות שהתנהלו "בבודדת" מול קבלן בהעסקה לא ישירה, החלו להקים ועדים, לדרוש ולקבל זכויות. עובדות ועובדי ניקיון, מטפלות במשפחתונים, מרצים שפוטרו וגויסו חליפות כדי למנוע מהם קביעות וזכויות, התחילו לומר עד כאן. בולט בגזרה זו ארגון "כוח לעובדים", שהצליח לאגד את האגפים החלשים יותר של שוק העבודה, אלה שלא כל-כך נספרו על-ידי ההסתדרות.

 

אם התארגנויות העובדים הן העוגה, אז הקואופרטיבים שקמים בימים אלה בזה אחר זה, הם הקצפת שעליה. ההתחלות צנועות, אבל מעוררות תקווה: חנויות מכולת של צרכנים, קואופרטיבים של אמנים, של עובדי שמירה, של שירותי במה ועוד.

 

מעל הקצפת הזאת יש דובדבן שקוראים לו בנק אופק, הבנק הקואופרטיבי הראשון, שהוא בבעלות הלקוחות שקונים שותפות ב-3000 ₪, ערך מניית חבר (אני קניתי). בבנק הזה תהיה תקרת שכר מוגבלת למנהלים, ללא חלוקת דיווידנדים, בנק למען הלקוחות, שהם שותפים בבעלות. ללא מניות עושקות, ללא ריביות נשך על חריגה קלה בחשבון.

 

בעונת האביב מתפרסמים דוחות הבנקים, חברות הביטוח, על שכר מנהליהן, לעתים מיליון שקל ומעלה לחודש. למשל, עלות השכר השנתית של מנכ"ל כלל ביטוח שהתפרסמה לאחרונה היא 18 מיליון (חזור, 18 מיליון ₪). דירה יפה כל חודש. כמה טוב יהיה לדעת, בעתיד הקרוב, שהבצע הדוחה הזה איננו יוצא עוד מכיסנו.

 

שפשפת

 

כשהחקלאות ועבודת הכפיים ניצבו בראש ההיררכיה החברתית בארץ, מספר חברי הקיבוץ שכיהנו בכנסת היה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה; כשצה"ל נעשה פופולארי לאחר מלחמת ששת הימים, היה מספר הגנרלים בכנסת, גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה; כשתכניות האירוח הטלוויזיוניות כבשו את המסך והתודעה, נעשה מספרם של העיתונאים וה"טאלנטים" בכנסת גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה. ועכשיו, כשתכניות השף השתלטו על חיינו - כשמכל ערוץ מגיח שף אחר - צפו שבכנסת הבאה מספר השפים יהיה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה. היכונו לשפשפת.

 

היגיון תנועתי

 

נראה שמזכירות התנועה הקיבוצית משתמשת בחברים הוותיקים כבנוהל שכן. מצד אחד מגיעות לנו זכויות בקרקע כי הוותיקים בנו, יישבו, ייבשו, הקריבו, הגנו, הביאונו עד הלום, "יצרו את כל היש הזה". מצד שני - זכויות הפנסיה שלהם ברצפה.

 

כוורת

 

מסיפורי בוגי

מסיפורי בוגי

מסיפורי בוגי

אי-אפשר ללמוד

 

יאיר לפיד

 

המשתיקול של עדי

 

 

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
26/3/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו