עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קרקעות וצדק חברתי

קרקעות וצדק חברתי

 

בטרם נתנפץ בעוד מאבק קרקעי סקטוריאלי, מציע אלישע שפירא לחזור למסמך שגיבשה קבוצת חברים מהקיבוצים והמהקשת הדמוקרטית בנושא הקרקעות

 

מאת אלישע שפירא 17.3.2014

 

הכו ביהודים

מתנהל בתנועה הקיבוצית דיון לגיטימי על המטרות ועל דרכי הפעולה במאבק הציבורי על המשך הבניה בקיבוצים. מאבק כנגד עצירת היתרי הבניה וכנגד הדרישה לדמי היוון מוגדלים, בשונה מכפי שמקובל באזורים העירוניים. הדיון הפנימי מתנהל היום באיפוק רב, כל עוד נאבקים על מה שמוסכם על הכל, על "הזכות לדיור הולם לכל החברים בכל הקיבוצים". מוקדם עדיין להעריך את הישגי המאבק שמתנהל ובוודאי שאין זה הזמן לעורר מחלוקות מבית. אך מתברר שיש מי ש"האינסטינקט הבסיסי" שלו, "התגובה הפבלובית" המפעילה אותו מורה לו "להכות בקיבוצים". להכות תמיד ובכל תנאי, לא חשוב למה. כפי שהטיפו ברוסיה הצארית למקופחים ולנדכאים: "הכו ביהודים והצילו את רוסיה". הסיסמה שאומצה על ידי שונאי יהודים במקומות רבים לאורך ההיסטוריה שלנו. כך הרגשתי כאשר קראתי את תגובת דוברי "הקשת המזרחית" על המאבק שמובילה הנהגת התנועה הקיבוצית. נאמר שם (בגלובס 5.3.14) בין השאר:

 

"הקיבוצים מוחים באופן חצוף וגרגרני בדרישה לקחת את מה שכבר הובהר שאינו שלהם. כאשר משפחות מזרחיות מגבעת עמל מגורשות מבתיהן בהם חיו משנות ה-50 ועד היום, דורשים בניה ובנותיה יפי הבלורית מהקיבוצים עוד ועוד שטחים להגדלת הונם הפרטי והמשך קיום מנגנוני שימור חוסר הצדק המשווע".ועוד נאמר שם:"זכויות היתר של הקיבוצים מול ההתעמרות בנזקקי הדיור הציבורי מעוררת שאט נפש. המהלך החזירי של חברי הקיבוצים מראה כי מול אותם מבקשי דיור ציבורי השורדים בקושי עומדים חברי הקיבוצים ומתרעמים למה מנהל מקרקעי ישראל לא מאפשר להם משבצת דיור גם לילדיהם".

 

ליבי עם כל מי שלא זכה וספק אם יגיע אי פעם לדיור הולם. ליבי עם כל מי שגורש ונושל מביתו. אני בוש ונכלם מול הידיעה שדברים כאלה מתרחשים בארצנו. אך מה לעוולות הללו ולקיבוצים?

מה לכל אלה ולאמי ואבי החלוצים, ששמחו בחיים הצנועים שיכלו לאפשר לעצמם? מה לזה ולרצונם של חברי הקיבוצים לאפשר לבניהם ובנותיהם לבנות את ביתם לידם ולממן את הבניה בהלוואות משכנתא שייפדו בעבודה קשה במשך עשרות שנים? למה הזעם החברתי הזה לא מופנה אל הטייקונים המשחקים במאות מיליונים ומהמרים על מקומות העבודה שלנו? למה לא מופנה הזעם הזה אל מול מנהלי הבנקים והחברות הגדולות הגורפים לכיסיהם שכר של עשרות מיליוני שקלים מתקציבים ציבוריים ומכספי החסכונות של הציבור? למה כל חזירות חברתית וכלכלית היא "בסדר" אם היא מתנהלת במה שמכנים "השוק החופשי"? מה מביא לתגובות כה קשות כאשר מדובר בחברה הקיבוצית, שלאחר כל המשברים והשינויים שעברה היא ממשיכה להיות החברה היותר סולידארית ויותר מתחשבת מכל חברה אחרת?

 

בג"צ הקרקעות

הדברים החזירו אותי למערכה המשפטית האומללה שהתנהלה בראשית העשור הקודם וכונתה אז "בג"צ הקרקעות", או "בג"צ הקשת המזרחית".הכוונה לעתירה שהוגשה על ידי אנשי "הקשת המזרחית" כנגד המדינה, נגד מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י של היום), נגד ההתיישבות ובעיקר כנגדהתנועה הקיבוצית. העתירה עסקה בשלוש החלטות של מועצת מנהל מקרקעי ישראל שכונו אז "הבואינגים" בגלל המספרים שהוצמדו להן:

החלטה 717 - שנועדה לאפשר להקים פארקים תעשייתיים על קרקע חקלאית.

החלטה 727 - שנועדה לתת תשובה למצוקת הדיור לנוכח העלייה הגדולה מחבר העמים. 

החלטה 737 – שנועדה לאפשר שיווק עצמי של קרקעות ל"הרחבות הקהילתיות" שהיו אז באופנה.

 

המאבק המשפטי לווה במסע תקשורתי רחב, בו טענו אנשי "הקשת המזרחית" למען "צדק חלוקתי", תוך שהם מגנים את ההתיישבות הוותיקה כולה ואת הקיבוצים בעיקר, כמי שאחראים לקיפוח מתמשך של העליות החדשות. מולם התייצבה אז קבוצה של אנשי קיבוצים,שטענו לזכותם של הקיבוצים לפתח את הקרקעות שברשותם ולהפיק מהן תועלת כלכלית ללא מגבלות רגולטוריות וללא התערבות הרשויות. טענות שכאילו הוזמנו על ידי העותרים, כדי להוכיח את צדקתם. הדיונים בבג"צ נמשכו כשלוש שנים ובסופם בוטלו ההחלטות הנ"ל, מה שנרשם כניצחון "לקשת המזרחית". בהתלהבות של "חגיגות הניצחון"הפליגו דובריהם באמירות שבדיעבד לא היה להן כיסוי. ד"ר יצחק ספורטה, הכריז: "החלטת בג"ץ היא הישג גדול לחברה הישראלית. פסק הדין יכול לשמש נקודת מפנה חשובה בכל הקשור במחשבה לגבי חלוקת משאבי המדינה ובנושאי השוויוניות והצדק החברתי".משה קריף, דובר הקשת המזרחית באותם הימים הוסיף ואמר: "לאחר פסיקת הבג"צ יוחזרו הקרקעות לבעליהם (הציבור) והן תחולקנה מחדש".

 

נדמה שלא צריך להיות מומחה לקרקעות ולא מומחה לחקר המציאות החברתית-כלכלית בישראל, כדי לומר שלא קרה דבר מכל אלה. בוודאי שלא על פי עדות דוברי "הקשת המזרחית" של היום, ולא על פי מה שיודעים האלפים שיצאו לרחובות במחאה החברתית של סתיו2011 - המחאה שהייתה גם "מחאת הדיור; המחאה שהביאה לתודעה הקולקטיבית שלנו את העובדה שרבים רבים מכל העליות ומכל חלקי העם (וגם בקיבוצים) מתקשים להבטיח לעצמם דיור ראוי. בעקבות פסיקת הבג"צ לא עבר אפילו דונם אחד מיד ליד, לא הייתה חלוקה מחדש של הקרקעות ולא קרה דבר מכל מה שקיוו אנשי "הקשת המזרחית". כך גם לא קרה דבר ממה שחששו ממנו הקיבוצים, איש לא נישל ולא יכול היה לנשל אותנו מאדמתנו. מה שנשאר מהמשפט ההוא הן בעיקר הצלקות, תוצאת העוינות והאווירה העכורה כלפי הקיבוצים וההתיישבות הוותיקה כולה. גם אנשי "הקשת המזרחית" יצאו רע, הם הצטיירו כשונאי קיבוצים, וותיקים ואשכנזים.

 

ביחד או לחוד

באותם ימים בהם התנהלה המערכה המשפטית, התכנסה קבוצה של חברים מהנהגת "הקשת המזרחית", יחד עם קבוצה של חברים מרכזיים מהתנועה הקיבוצית, כדי להידבר ולנסות להגיע להסכמות שלא דרך בית המשפט. הסכמות על רפורמה קרקעית, שתהווה מסד לשינוי חברתי כלכלי לאומי. הדיונים התנהלו ברוח טובה, תוך לימוד מקיף והדדי של הבעיות המעסיקות את האוכלוסיות השונות בישראל. התברר לנו שמעבר לזרות ולמסך הסיסמאות, אפשר להגיע להסכמות מרחיקות לכת. כך קרה שלאחר מספר שבועות הגענו לניסוח נייר עבודה מוסכם, עליו חתמו ביחד חברים מהנהגת "הקשת המזרחית" וחברים מרכזיים מהתנועה הקיבוצית. נייר שאם עקרונותיו היו מתקבלים והופכים לתוכנית עבודה לאומית, יתכן שמצבנו היום היה שונה במאוד מכפי שהוא. להמחשת רוח ההסכמות אצטט שלושה סעיפים מפרקים שונים של מסמך הסכמות:

 

·         על המדינה לשמור את נכסי הכלל בבעלות הציבור ובשליטתו, כך שיובטח האינטרס הציבורי, בכלל זה: קרקע, מים, אויר, אוצרות טבע, אנרגיה, תשתיות וכו'. במקרים מסוימים בהם יש צידוק למסור משאבים אלו לניהולם של גורמים פרטיים, ייעשה הדבר לזמן מוגבל, תוך שמירת הכללים הציבוריים והמטרות שלשמן נמסרו. במקרים בהם משאבי היסוד אינם מנוצלים באופן הוגן לצרכי הכלל, או שאינם משמשים למטרות שלשמן נמסרו, תוכל המדינה להחזירם לרשות ציבורית.

·         לאבטחת קיומם של ישובים משגשגים בפריפריה, תפתח המדינה תשתיות פיזיות ואנושיות, ותיצור תנאים להרחבה ולגיוון תחומי התעסוקה השונים ובהם: חקלאות, מלאכה, תעשיה וטכנולוגיה עלית (הי-טק), תיירות, שירותים מקצועיים, מסחר וכו'. (הדבר נכון לכל סוגי הישובים בפריפריה).

·         יוקצו הקרקעות הנחוצות לפיתוח ערי הפיתוח ולפיתוח פרנסה הולמת לתושביהן, כולל הרחבת גבולות השיפוט בהתאם, ותינתן עדיפות להקמת פארקים תעשייתיים ומסחריים משותפים, לערי הפיתוח ולישובים   שבסביבתן.

 

הנייר המשותף לא היה לתוכנית עבודה לאומית מסיבות רבות ובעיקר היות ורוחו לא תאמה את "רוח התקופה". אך כמו אז שריר וקיים גם היום הצורך לבחור בין הסתגרות כיתתית, עדתית או סקטוריאלית, לבין פתיחות וחיפושי דרכים משותפות לציבורים רחבים. הבחירה הזו עומדת לפני אנשי הקשת המזרחית, כפי שהיא נכונה עבורנו, חברי הקיבוצים. כפי שהיא נכונה לכלל עם ישראל. 

נכתב בתאריך
17/3/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו