עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (48)
 

לאן מכאן (48)

מאת חן חזקאלי, 11/3/2014

 

בין אליהו הנביא לאווטאר

 

יום אחד הסביר לי מאור בני האהוב על הכשף השולט בכל היסודות, הוא האווטאר.

מאור: האווטאר הוא היחידי שיכול להביא איזון לעולם.

אני: מה זה איזון? למה זה נחוץ?

מאור: איזון זה כשכולם שווים. כששני אנשים אינם שווים הם נלחמים.

אני: אז האווטאר הוא היחידי שיכול להביא שלום לעולם?

מאור: נכון.

אני: אז אנחנו צריכים אותו דחוף.

מאור: מה, אבא, אתה לא יודע שהאווטאר הוא רק בסיפורים ובטלוויזיה, לא באמת?

אני: אה... אז מי יכול להביא לנו שלום באמת?

מאור: אליהו הנביא.

 

אליהו הנביא רצח כידוע 450 אנשים ביום אחד כי הם סגדו לאל אחר. המסורת היהודית מציירת אותו כאיש של שלום. יש אף המציעים קשר עמוק בינו לבין רוצח אחר, פנחס הכהן, אף הוא מצויר על ידי המסורת כאיש של שלום. אותה מסורת מציירת את שמואל הנביא, שציווה על רצח עם, כצדיק גדול, ואת יהושע בן נון, שפיקד על מספר רציחות-עם היא מציירת כצדיק גדול עוד יותר, שני למשה לבדו. אותה מסורת מייחסת תכונות דומות גם לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר. חברים אומרים לי: מה אתה מדבר? את יהושע, פנחס, שמואל ואליהו אי אפשר לשפוט, כי הם פעלו בזמן אחר ובעולם אחר, שבו שלימות העם ואחדות הפולחן היו ערכים עליונים, וסובלנות דתית נחשבה חולשה. ומה אתם חושבים? שעולמם של ברוך גולדשטיין ושל יגאל עמיר שונה מזה? תשאלו אותם ותקשיבו: הם חיים בעולם כזה בדיוק! ובמידה רבה גם אנחנו כולנו, למשל כשאנו משבחים את יהושע ואת אליהו, למרות שאנו אוהבים להעמיד פנים שלא, למשל, כשאנו קוראים לעמיר "הרוצח הנתעב".

 

ההבדל בין עולמם של פנחס, יהושע, שמואל, אליהו, גולדשטיין ועמיר לבין עולמנו שלנו, אינו עובדה מוגמרת: הוא דבר שאנחנו צריכים לייצרו. כשאנו משבחים את יהושע ואת אליהו, אנו מטשטשים את אותו הבדל. אחד האנשים שניסו לתרום לייצר את אותו הבדל היה ד"ר ג'ורג' טמרין מאוניברסיטת תל אביב. בשנות השישים הוא כתב מחקר לבחינת ההשפעה של הוראה בלתי ביקורתית של התנ"ך בכלל ושל ספר יהושע בפרט על שיפוטם המוסרי של התלמידים. לאחר מספר שנים הוא פוטר. מי שרוצה להמשיך את פועלו של טמרין יוכל אולי לערוך מחקר דומה על השפעת הקריאה ל"אחדות העם"; או הדיבור על "הבעיה הדמוגרפית"; או זה שבישראל משתמשים במילים "העם", "הארץ", ו"המדינה" כאילו הן מילים נרדפות.

 

צורת הדיבור הכוללת את הביטויים האלה אופיינית גם לפשיזם וגם לפונדמנטליזם. אלו השקפות הפוכות: הפונדמנטליזם הוא הרעיון שתפקיד המדינה לשרת את התכנית הקוסמית הדטרמיניסטית המצדיקה את קיומה. הפשיזם הוא הרעיון שהמדינה היא בעצמה המקור להצדקה של הכל. בישראל נהוג לעבור הלוך ושוב בין שתיהן כאילו הן קרובות. ואולי הן באמת קרובות: כשהמדינה נתפסת כמקיימת את תפקידה הקוסמי הדטרמיניסטי, היא נהיית המקור להצדקה של כל השאר, והפונדמנטליסט נהיה פשיסט. אך מה שחשוב יותר הוא ששתי ההשקפות דטרמיניסטיות, כלומר שוללות בחירה, שתיהן שוללות את אפשרותה של טעות של מי שדוגל בהן, ושתיהן שוללות, ממילא, את עצם האפשרות של אחריות מדינית.

 

אנשים חושבים שהפונדמנטליזם הוא ענף של הדת. זו טעות. הוא ענף של תורת המדינה. הדת יכולה להיות פונדמנטליסטית או לא, והפונדמנטליזם יכול להיות דתי או לא. התכנית הקוסמית הדטרמיניסטית שהמדינה אמורה לשרת יכול להיות דתית, כמו קיבוץ גלויות, השבת מלכות בית דוד והקמת המקדש, והיא יכול להיות לחלוטין לא דתית, כמו קיבוץ גלויות וזהו. החשוב אינו המבדיל ביניהן אלא המשותף: שלילת הבחירה, שלילת אפשרות הטעות, וממילא, שלילת האחריות.

 

צדקת מאור אהובי: האווטאר הוא רק בסיפורים ובטלוויזיה, לא באמת. בכל זאת יותר סביר שהוא יביא שלום מאליהו הנביא ומכל האחרים, כולל אותם מנהיגים שנחשבים פרגמאטיים ורק תומכים בדרגה מתונה של אי-סובלנות דתית, כמתחייב לדעתם מן הרעיון כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
11/3/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו