עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (47)
 

לאן מכאן (47)

מאת חן חזקאלי, 24/2/2014

 

בניגוד לאמירה קיבוצית רווחת, לא כל עבודה מכבדת את בעליה ולכן כשבני נוהג לומר בשמץ גאווה: "אבא שלי נהג", יש לי כמה הסתייגויות

 

לפני מספר ימים הציג אותי מאור לחבר ואמר, "אבא שלי נהג", והיה נדמה לי ששמעתי שמץ גאווה בקולו. אני עצמי איני מתגאה בהיותי נהג. גם איני מתבייש. רק מצטער. זה רחוק מלהיות פרנסה, רחוק מלהיות תרומה משמעותית לחברה, רחוק מלהיות לפי כישוריי, ורחוק מלהיות משאת נפשי.

 

הקשר בין עבודה, פרנסה,פוריות, כלומר תרומה לחברה, כישורים, ומשאת הלב, אינו מובן מאליו בכלל. בכל זאת, רוב האנשים מתבטאים כאילו הכל ברור להם: עבודה = כישורים = פרנסה = תרומה, מה פה לא ברור?באשר למשאת הלב, גם זה לא בעייתי בעיניהם: כשהכול מתאים חוץ ממרכיב אחד, אפשר לכוף את אותו מרכיב לאחרים. פרט לכך, משאת הלב היא בעיניהם גחמה גרידא ממילא. הביטוי המוכר ביותר לרעיון העוועים הזה הוא האמירה השחוקה כי כל עבודה מכבדת את בעליה. זה מטורף בעיניי.

 

עבודות רבות אינן מכבדות את בעליהן, לא מבחינת פרנסה (אני משתכר 2,400 ₪ בעבור חצי מישרה), לא מבחינות כישוריהם (יש לי דוקטורט בהצטיינות בפילוסופיה, ו"קבלות" מעשיות על כישוריי כמרצה, כחוקר וככותב), לא מבחינת תרומה לחברה (הייתי תורם לאין שיעור יותר אם הייתי בתפקיד חברתי או חינוכי), ולא מבחינת משאת הלב (משאת ליבי היא לתפקיד חברתי או חינוכי). וגם אין זה נכון שמשאת הלב היא גחמה גרידא: כל המחקרים תומכים בדעה כי מי שעובד בעבודה לפי משאת ליבו תורם יותר לחברה לאין שיעור. ואף יותר מכך: המחקרים תומכים גם בדעה כי מי שעובד בעבודה שהיא משאת ליבו מפתח את הכישורים הנחוצים בקלות, בעוד שמי שעובד בעבודה שאינה משאת ליבו מאבד בקלות גם את הכישורים שכבר יש לו.

 

 כמובן שישנם עוד מרכיבים בעוגה, ועל כולם אפשר לשאול שאלות. למשל מעמד חברתי, דרגה בעבודה, סמכויות בעבודה, אפשרויות לקידום, הערכה לה אנו זוכים ועוד. למשל, רבים סוברים כי מי שזוכה להערכה ממילא זוכה לקידום, ומי שזוכה לקידום זה סימן שמעריכים אותו. אלא שהאמת היא שפעמים רבות מקדמים דווקא את מי שאין מעריכים אותו, מכל מיני שיקולים אחרים (לפי ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון זהו הכלל).

 

כל אלה הן שאלות מרתקות ובעלות חשיבות עצומה לכל מי שמתעניין בשיפור המצב. למרבה הצער והבושה, ההתעניינות בהן אפסית. אפילו הקיבוץ הישן, ששאף להיות חברה משופרת ושדגל בעבודה כערך, לא פחות, לא התעניין בהן. אולי זוהי בדיוק משמעות הרעיון כי העבודה היא ערך: כי אם העבודה היא ערך עצמאי זה אומר שפרנסה,כישורים, פוריות ומשאת הלב אינם חשובים. אז דאגו לפרנסה ולפוריות, כלומר לתרומה לחברה החיצונית, אבל רק כקולקטיב, ודאגו להכשרה, אבל רק חקלאית, ולמשאת הלב לא דאגו בכלל כי הניחו שמי שמשאת ליבו אינה תואמת את מה שמכתיבים האסיפה וסדרן העבודה ממילא אין מקומו בקיבוץ. והם לא הרגישו שזה מתנגש עם השאיפה להיות חברה משופרת, ולמעשה אף חברה קיימת.

 

הקיבוץ של היום זנח את הרעיון כי העבודה היא ערך עצמאי, ואתו גם את סדרן העבודה, ואתו גם את הרעיון שעבודה שווה פרנסה שווה פוריות. ממילא נפתח הפתח לכל השאלות. אלא שגם היום אין שואלים אותן. במקום זה מאמצים בגלוי את המוטו: כל עבודה מכבדת את בעליה, בתנאי שהיא מכניסה. פעם העמידו פנים שהכנסה אינה משקפת תרומה לחברה כלל, ולכן אל לך לדאוג לפרנסתך. היום מדברים כאילו הפרנסה היא האינדיקציה היחידה לתרומה לחברה, ולכן אל לך לדאוג למאום זולת לפרנסתך. גם בעניין משאת הלב מדברים כמו שנהוג בחברה: בהצהרות חגיגיות אומרים שהיא הדבר היחידי שחשוב, כמו בכך למשל, שמעודדים אנשים ללכת בעקבות חלומותיהם, כי "הכל אפשרי"; בעוד שבשאר הזמנים אומרים לך, חייבים להתפשר, וכי מה אתה חושב, שאני עובד במה שאני רוצה?

 

איך מעודדים אנשים לעבוד לפי משאת ליבם? איך מאפשרים זאת? איני יודע. אולי יש להפנות את השאלה לחינוך: כי בוודאי יש להתחיל להכשיר את הקרקע כבר בגיל צעיר, למשל, על ידי שמעודדים בני נוער לחשוב על עתידם ולהתחיל להתכונן אליו כבר עכשיו. זה לא סתם חינוך מקצועי או חינוך פתוח, אלא זהו חינוך מקצועי פתוח. אני מזמין אותך, ד"ר גבי אסם, מנהלת מחלקת חינוך בתנועה הקיבוצית, לגבש צוות חשיבה על קידומו של יעד ראוי זה, ומציע את עצמי להובילו, אפילו בהתנדבות אם לא תוכלי לשלם לי. כי זה תפקידך ותפקידי לדאוג לכך שבני האהוב מאור לא ייאלץ למצוא את עצמו בגיל 54 עם תואר דוקטור בהצטיינות מתפרנס מחצי משרה בנהיגה בשכר מינימום.

 

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
24/2/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו