עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (46)
 

לאן מכאן (46)

מאת חן חזקאלי, 10/2/2014

 

בין סדר-יום לסדר-יום מדומה

 

מאור מרבה - כדרכם של כל הילדים הדעתניים, אני משער - ללהג. רוב הזמן, אני מודה, איני מקשיב לו. אבל לפעמים אני מקשיב לו מרותק לראות כיצד משמש הלהג קרקע לרעיונות, חצאי רעיונות, מחשבות מבושלות למחצה, שרשראות הגיגים וכיוצא באלה. לפעמים מבשיל הלהג לסדר-יום, לעניין כלשהו הקרוב אצל לבו או המעסיק את מחשבותיו ושהוא רוצה לתת עליו את דעתו במודע ובכוונה, והוא רוצה לשתף בכך אותי.

 

אצל ילדים להג הוא בית הגידול של סדרי-יום. אצל מבוגרים זה כך לפעמים. בפעמים אחרות הלהג משמש הסוואה לסדר-יום לא רצוי, או להיעדר סדר-יום, או לרתיעה מפני סדר-היום. הדוגמא הידועה ביותר היא הסדרות האמריקאיות האינסופיות ששם יש בחור ובחורה שכולם יודעים על מה הם חושבים אבל הם אף פעם מדברים על זה בגלוי, רק בעקיפין, ואינם עושים שום דבר בנדון, רק על העוקם. זה התחיל כידוע בשנות החמישים עם אהבותיו של אנדי רוני וכל זה, רק שאז זה היה ברצינות. זה שכיום צוחקים על זה, זה חלק מתהליך ההבראה, אני משער.

 

הנוהג הרווח הוא להציג את הלהג המשמש להסוואה כאילו הוא בעצמוסדר-יום. זוהי משמעות המילה "הסוואה". אני חושב שלהג זה מהווה יותר מתשעים אחוז מן הפעילות המילולית בחוגים לפילוסופיה באוניברסיטאות שלנו, במערכות החינוך ובכל הדיונים על פוליטיקה. התוצאה היא שאין לנו כל סדר-יום בדיוק במקומות שבהם סדר-היום נחוץ ביותר. ולא רק שאין סדר-יום, אלא גםשאי אפשר למלא את החוסר, כי איש אינו יודע שיש חוסר.

 

סדר-יום מורכב מפריטים. הפריטים על סדר-היום הם בעיות המנוסחות כשאלות שנויות במחלוקת לדיון. אם אין מחלוקת אין צורך בדיון ואין סדר-יום. אחת הדרכים ליצירת סדר-יום מדומה היא על ידי הצבת שאלות מדומות או מחלוקות. הפוליטיקה בישראל מלאה בכאלו. למשל: במקום לשאול, אם על ישראל לספח את יהודה ושומרון, שואלים אם על ישראל ליישב את יהודה ושומרון. מכיוון שליישוב יהודה ושומרון יש משמעות רק אם זה חלק מתוכנית סיפוח, ומכיוון שאין מדברים על שאלת הסיפוח, שאלת יישוב יהודה ושומרון ריקה מתוכן, כלומר מדומה. או, למשל: במקום לדון בשאלה, מהן החלופות האפשריות להסדר שלום עם הפלסטינים ואיזו מהן היא הכי פחות גרועה, דנים בשאלה, האם אנו בעד ההסדר המוצע על ידי פלוני או פלמוני או נגדה.

 

מכיוון שלשאלת התמיכה בהצעה זו או אחרת יש משמעות רק בהשוואה לחלופות, ומכיוון שאין משווים בין החלופות, ממילא שאלת התמיכה או ההתנגדות מדומה אף היא. או, אם ניקח דוגמא נוספת: במקום לדון בשאלה, מה צריך להיות הקשר בין הרשות הדתית למדינה, דנים בשאלה, מה צריך להיות הקשר בין דת למדינה. מכיוון שחשיבות השאלה המקורית היא בדרישה החשובה להגבלת התערבות המדינה בענייני הדת, ומכיוון שחשיבות זו מושתקת, מקבלת השאלה שעל הפרק את חשיבותה כביכול מן הצד ההפוך - הדרישה להגביל את התערבות הדת בענייני המדינה. דרישה זו היא מדומה: בשום מקום בעולם אין איש דורש אותה. לכן, ממילא, גם השאלה מדומה. או, אם ניקח דוגמא אחת אחרונה: במקום לשאול כיצד ניתן לייצר סולידריות בין כל אזרחי ישראל ולסיים את האויבות בין הפלגים השונים בה, מדברים על הבעיה הדמוגרפית שהיא כל כך מדומה שאיש אינו מעז אפילו לנסות לנסח אותה כשאלה, ואיש אינו מודה כי אין לה פתרון, ואיש אינו מודה שעצם הדיבור עליה נוגד את עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר, אלא רק מנופפים בה כדי לסתום את פיו של הצד השני. יהא הדיון אשר יהיה, מגיע הרגע בו אומר מישהו "ומה תעשה בעניין קצב הריבוי של הערבים/החרדים?", או "אתה יודע שבעוד שלושים שנה הם יהיו הרוב?", ובכך נסתתם הדיון.

 

ועוד אומרים שבישראל מדברים בגילוי לב. גילוי הלב הישראלי הפך להיות הסמל המסחרי שלנו. איך אנחנו לא מתביישים.איך אנחנו לא מתביישים? אנחנו מסתתרים מאחורי להג וקוראים לזה גילוי לב. אפילו מאור בני האהוב, אחד הלהגנים הגדולים שאני מכיר, אינו נוהג כך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
10/2/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו