עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (42)
 

לאן מכאן (41)

מאת חן יחזקאלי, 7/1/2014

 

אצלנו מדברים הרבה על התנדבות, אך כלום על נדיבות

 

ליום הולדתו ה 5 קיבל מאור אוהל. זאת הייתה הברקה של סיוון שפעם ראתה אותו מתלהב מאוהל וזכרה זאת ברגע שקרובים שאלו אותה מה לקנות למאור. כשהתקבל האוהל - מטר על מטר - היא התקינה אותו בסלון. מאור נכנס פנימה מיד. להתלהבותו לא היה גבול. הוא הכניס לאוהל שמיכה מקופלת, כריות, בלונים ובובות. היה לו חמים ונעים והיה ניכר בו כי הוא מאושר. ברגע מסוים הוא צעק לנו: אבא, אימא, תדאגו לעצמכם, קחו לכם שמיכות, שלא יהיה לכם קר.

 

אולי אני נאיבי אבל אני באמת סובר שאחד הסימפטומים המידיים והטבעיים ביותר של האושר הוא הנדיבות: אדם שטוב לו מיד "נתקף" ברצון לתרום לכך שגם לאחרים יהיה טוב. זה למה שאני כל כך לא מאמין לאנשים שמצהירים שהם מאושרים ושאצלם הכל נפלא, אבל אינם מגלים כל עניין במי שמזלו פחות שפיר משלהם. הם עשירים בחוץ אבל עניים בפנים. אני יודע שיש קשר כלשהו בין עושר או עוני חיצוני לעושר או עוני פנימי, אבל עדיין איני יודע מהו הקשר הזה. פעם, כשהייתי עני גם בפנים וגם בחוץ, המליץ לי ידיד להיות נדיב. הוא אמר: העשירים נדיבים, ולכן אם אתה רוצה להיות עשיר תהיה נדיב. חשבתי בליבי שהוא לועג לי, כי הרי קודם אתה עשיר ורק אחרי זה את יכול להיות נדיב, והוא דיבר כאילו זה בדיוק ההפך: קודם אתה נדיב. איך אפשר להיות נדיב כשאין לך כלום? בסוף אמרתי לעצמי, ננסה ונראה. וגיליתי שנדיבות אינה מותנית בזה שיש לך מה לתת. נדיבות היא המוכנות לתת, ובקלות, בשמחה, והיא אינה מותנית בכלום, זהו פשוט הלך רוח שיוצא מן הפנים החוצה.

 

באחד הטורים הקודמים עמדתי על כך שבשום מקום באתוס הקיבוצי, וגם לא במחקר הקיבוצי, אין מדברים על נדיבות. האמת היא שבשום מקום בכלל כמעט אין מדברים עליה. זה מעניין: מדברים הרבה על התנדבות, אך כלום על נדיבות. דתות המזרח כולן מעלות את הנדיבות על נס: בודהא, לאו טסה, כולם. והאמת היא שנדיבות נחוצה יותר מהתנדבות. למשל, בכביש. ובכל מקום. אני רואה אנשים שגונבים נתיבים על ימין ועל שמאל. זה מוזר: אני חושב שמאות פעמים בחיי ביקשתי מנהג ליידי שיאפשר לי להיכנס לפניו כי טעיתי בנתיב או משהו כזה, ואף פעם לא סירבו לי. כשאדם רואה שמכבדים אותו הוא נוטה להיות נדיב. כשאדם לא מאוים הוא נוטה להיות נדיב.

 

יש לזה השלכות מרחיקות לכת כל כך לכל תחומי החיים האישיים, הבינאישיים, החברתיים ואפילו המדיניים. עצם הזיהוי בין נדיבות לנתינה גורם לאנשים לחוש מאוימים, כי הם אומרים, אם רק אהיה נדיב אאלץ לתת, ואנשים ינצלו אותי, וזה מאיים כמובן. אני חושב: אם רק אנשים היו מקבלים שלהיות נדיב אין פירושו להיות מחיוב לתת, הם היו פחות מאוימים ויותר נדיבים, ואז הכל היה יכול לקרות, אפילו שלום. למשל, היו מכירים בקלות בכך שמישהו אחר סובל, כולל אם הוא האויב שלי, ושאני גרמתי עוול, ושפגעתי ועלבתי, והיו בקלות ובנדיבות מודים בכך ומביעים צער, ואפילו נכונות - לא התחייבות, נכונות - לשאול, כיצד אני יכול לפצות, לתקן.

 

מאור בני האהוב: אתה ילד נדיב. שלעולם תישאר כזה, ושלעולם לא תהיה מוטרד מכך שאחרים ינצלו את נדיבותך לרעה. אם בגלל הפחד הזה תתרחק ממי שנראה לך חורש רעה ותפסיק לתת לו דברים - זה בסדר גמור ואפילו מומלץ. אבל אם תפסיק להיות נדיב - הוא ניצח.

 

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
7/1/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו