עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מדינת כל טייקוניה

מדינת כל טייקוניה

מאת עלי קדם, 5/1/2014

 

על טייקונים שאוכלים לנו את הפנסיות, על בני זוג עובדים שלא גומרים את החודש ועל הוזלת השמנת המתוקה. סיכום עצוב של 2013

 

אז מה למדנו בשנת 2013 על מצבה הכלכלי של ישראל? שום דבר חדש, בעצם.

 

למדנו ש"השיטה" עובדת: אנשים חזקים, מוכשרים ומקושרים, משתלטים על חברות ענק ובונים פירמידות. האם הם מוסיפים ערך כלכלי כלשהי? לא ממש. הם לא מייצרים ערך אמיתי, אין שם תעשייה של מוצרים, שירותים או חדשנות שצומחת, הכל תרגילים פיננסיים ומשפטיים. הם גם לא מסכנים כסף שלהם, אלא "ממנפים" את השקעות הענק בכסף שלנו. ואיך הכסף הזה מגיע אליהם? ובכן, האנשים עם הברז על הכסף שייכים לאותה קליקה, הם מכירים עוד מימיהם באוצר/משרד ממשלתי/ דירקטוריון כלשהו. וכך, הבנקאים, שמאמינים במגע הקסם של הדנקנרים והזיסרים, מעניקים להם את הכסף שאנחנו הפקדנו בבנק, ומנהלי בתי ההשקעות קונים בכסף שלנו את האג"חים של הפירמידות.

 

בדרך, שתי הקבוצות - המממנים והממומנים - לא שוכחות לחלק מיליונים (בחודש) למנהלים שלהן. באופן ממש מקרי, מנהל בכיר בבנק, בבית השקעות או בפירמידה - זוכה תמיד לתמורה הגבוהה פי מאות רבות מכל בן תמותה רגיל. המנהל הבכיר צריך להוכיח את עצמו ("להעלות את ערך המניה"), ולכן הוא הולך ומאיים על הקמעונאים שלא יעבדו עם המתחרים, או משקיע בהרפתקאות הזויות ומסוכנות, והדירקטוריון מאשר פה אחד. וכך זה נמשך עד שהעסק פתאום מתמוטט, וזוג טייקונים אחר רוכש את הספינה הטובעת כדי לעשות עליה עוד סיבוב. מי שמעיז לבקר את השיטה מואשם כמובן ב"שנאת עשירים" וב"הברחת מוכשרים לחו"ל".

 

חסידי השיטה טוענים: למה לקטר, הרי גם מצבו של האזרח הקטן משתפר. האומנם? ובכן, לקראת סוף השנה באמת זכינו לסוכריה: הורידו את מחירי הגבינה הלבנה 5 אחוז והשמנת המתוקה באחוזים בודדים. הללויה! אלא שבמקביל העלו את מחיר הנסיעה בתחבורה הציבורית וברכבת. מה שבטוח, האנשים שהוזכרו בפיסקה הקודמת לא יסבלו מזה, ואילו מעמד הביניים הנמוך - שוב ייפגע בכיס.

 

מתפרסמת כמעט מדי שבוע ידיעה על כך שהפנסיות שלנו מקוצצות על ימין ועל שמאל. תוחלת החיים מתארכת, המצב האקטוארי לא משהו, ומנהלי התיקים חייבים לחתוך, לא בתנאים של עצמם חלילה, אלא בפנסיות שלנו. אז מה עושים? ליועץ הכלכלי הבכיר של ראש הממשלה, הפרופסור יוג'ין קנדל, יש תשובה: תעבדו יותר קשה, ויותר שנים. אבל אליה וקוץ בה: הנתונים מראים ששיעור ניכר מאזרחי ישראל הם משפחות בהן שני בני הזוג עובדים ולמרות זאת הם מתחת לקוו העוני. כך שלחסוך לפנסיה הם יכולים רק לחלום. אופס, טעות בחישוב.

 

יש הסבורים, כמו למשל נחמיה שטרסלר, שהעבודה המאורגנת אשמה בכל הצרות. שטרסלר מבכה על כך שהעובדים (המאורגנים) בשירות הציבורי ("השמן") נהנים מהטבות מפליגות יחסית לעובדי הסקטור הפרטי, כמו למשל ביטחון תעסוקתי, פנסיה מובטחת ותנאים סוציאליים. הוא כנראה היה מעדיף שכולם יהיו כמו עובדי ההיי-טק, שניתן לפטרם מהיום למחר, ושרבים מהם מוצאים את עצמם בגיל 40 בתור "לשעברים". לא עולה בדעתו, שאולי ראוי לשאוף למצב ההפוך: שעובדי הסקטור הפרטי ייזכו גם הם לביטחון תעסוקתי, פנסיה מוסדרת, ותנאי עבודה שמאפשרים גם חיי משפחה ופנאי. זה עלול לפגוע, חלילה, ב"גמישות התעסוקתית" - שם קוד ליכולת בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת של המעסיק לפגוע במועסק.

 

לסיכום: אנחנו צריכים להצדיע לצעירים שלנו, שמוכנים להישאר כאן, בארץ המילואים הבלתי נגמרים, חלום הדירה המתרחק ונמוג, בניות הענק בשטחים, הקושי ההולך וגובר להשתלב בשוק העבודה ומשכורות הרעב. השאלה היא אם העסקה הזאת תמשיך לעבוד גם ב-2014 ובשנים שאחריה. ימים יגידו.

 

 

למאמרים של עלי קדם
מחבר
נכתב בתאריך
5/1/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו