עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (41)
 

לאן מכאן (41)

מאת חן יחזקאלי, 1/1/2014

 

דעת קרוא וכתוב

 

מאור הוא תולעת ספרים. הוא אוהב לדפדף בהם, לשמוע אותנו קוראים לו מהם, ולשוחח עליהם. אך הוא אינו יודע לקרוא, והוא דוחה דרך קבע את שידולנו. ניכר בו שהוא רוצה, אך משהו עוצר אותו. אולי זה גודל המשימה: הוא כבר יודע לזהות הרבה אותיות, ואת שמו, ומילים חוזרות, אך הוא מודע לגודל המרחק בין כל זה לבין ידיעת קרוא וכתוב, וזה מרפה את ידיו. ואולי זה משום שיש לו תחושה שברגע שהוא יידע קרוא וכתוב זה יהיה מעבר לשלב חדש בחיים, כזה שבו הציפיות - גם אלו שמצפים ממך וגם אלו שאתה יכול לצפות מאחרים - משתנות, ושוב אין מזה חזרה. כשתקופת היותך פעוט חולפת, היא חולפת.

 

ידיעת קרוא וכתוב מקובלת בכל העולם כתנאי הכרחי - וכסמל - להיפתחות לעולם, להשכלה, לתרבות, ולאפשרות הרחבת האופקים. היא גם הסמל לעצמאות מוסרית, ליכולת להשתלב בחברה בצורה תורמת ונתרמת, ולאפשרות לחפש לעצמנו דרכים לעשות זאת בצורה משמעותית. זה לא מקרה, כמובן: שהרי קשה לדמיין משהו מכל הדברים הללו ללא ידיעת קרוא וכתוב.

 

היפתחות לעולם, הרחבת אופקים, עצמאות מוסרית, והשתלבות משמעותית בחברה: כל אלה, כך אומרים לנו, הם ערכיה של החברה הפתוחה, הדמוקרטית. תפקידו של החינוך, כך אומרים לנו, הוא לתת לנו את הכלים ואת הפלטפורמה על מנת שנוכל, אכן, לעשות כל זאת. בכל זאת לפעמים נראה שכה רבים מאיתנו סגורים לעולם, צרי אופקים ובלתי עצמאיים מוסרית, ושהשתלבותנו בחברה הינה חסרת משמעות בעינינו.

 

איך אנשים מוכנים לחיות ככה, איני יודע. עם תום שירותי הצבאי באתי לקיבוצי, וראיתי שזה מה שמחכה לי שם. נתקפתי בבהלה קיומית עמוקה, ארזתי תיק וברחתי בו ביום בלי אדע לאן. היום, לאחר יותר משלושים שנה, אני חושב שבהלתי הייתה מוצדקת לחלוטין. סוקרטס אמר כי החיים המשמעותיים הם אלה שמוקדשים - ואני מוסיף: או, לפחות, שמכילים - חיפוש אחר משמעות. אני עצמי חושב שחיים אחרים לא רק שאינם משמעותיים: הם אינם חיים. כלומר, הם מוות. אני יודע שיש אנשים שמוצאים משמעות בתוך אופקים צרים, ולא חסר להם כלום. אבל כל האחרים, כולל אני, חווים את צרות אופקיהם כשלילתה של עצם התשוקה לחיי משמעות. חלקנו נלחמים נגד זה, כי מסרבים לקבל את רוע הגזירה. אחרים משלימים. האם הם יודעים שהם מתים? ואיך הם מרגישים עם זה?

 

אני יודע מה אומרים: החיים זה לא שחור לבן. צריך לעשות פשרות. כולנו עושים פשרות. למשל, לפעמים יש לך ג'וב לא משמעותי כדי שתוכל לפרנס את משפחתך, שהיא משמעותית ביותר. זה נכון, ואני אף מוסיף שכאשר זה המקרה אז המשמעותיות של המשפחה הופכת גם את הג'וב למשמעותי. ולפעמים בן אדם לא יכול להשתלב בחברה בצורה משמעותית במישור אחד, נאמר המישור הלאומי, אבל כן במישור אחר, נאמר הקהילתי. גם זה נכון, כמובן, וגם פה אפשר להגיד יותר, למשל, שהתרומה לקהילה תורמת בעקיפין גם לאומה, כי אומה שיש בה קהילות משגשגות, משגשגת.

 

אני יודע את ההיגיון הזה, והוא נכון, אבל רק עד גבול מסוים. אם הולכים איתו הלאה אז מסתגרים במעגלים מצומצמים עוד ועוד עד שבסוף מקבלים שאין לנסות לשנות מאום בעולם החיצון אלא רק לתקן את עצמנו, והעולם ידאג לעצמו. משטרים טוטליטאריים משוגעים על הרעיון הזה כי הוא נותן להם מכסה ומאפשר להם להמשיך בכל מה שהם עושים באין מפריע. וכך גם הכוחות האנטי דמוקרטיים בחברה הדמוקרטית. כשחושבים על דברים אלה זה מוציא את הקסם מהרעיון לצמצם את מעורבותנו העצמאית והביקורתית לקהילה במקום לאומה, או לעצמי במקום לעולם. מי שבכל זאת ממשיך לפעול על פי הרעיון הזה אפילו אז משקר את עצמו. חיים של משמעות לא עולים בקנה אחד עם שקר עצמי.

 

לכן מאור, בני החמוד, איני מודאג מזה שאתה נרתע מלמידת הקריאה. אבל כשאתה מדקלם טקסט שאתה זוכר בעל פה ואומר, "עכשיו אני קורא", אני צוחק לך בפנים.

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
1/1/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו