עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (40)
 

לאן מכאן (40)

מאת חן יחזקאלי, 26/12/2013

 

היום בו כולנו נצטער

 

לאחרונה חגג מאור יומולדת 5. יומיים לפני יום ההולדת שלו יצאנו שלושתנו מן הבית - מאור, סיון אמו, ואני. הלכנו כברת דרך ואז נפרדו הדרכים: סיון הלכה לעבודה ואני ומאור הלכנו לגן. מאור שאל אותי אם אני זוכר בסרט "עידן הקרח" שהקרחון נחצה לשני חלקים, בדיוק באמצע משפחה של ממותות, ואז חלק מן המשפחה היו על הקרחון האחד וחלק על הקרחון האחר, והקרחונים התרחקו זה מזה והממותות לא היו יכולות לעשות כלום. שאלתי, מדוע נזכרת בזה? השיב: כי למשפחה שלנו קרה אותו הדבר.

 

רובנו חיים במציאות שבה אין מצב שמשפחה נקרעת. מציאות שבה אין מצב שבו איננו יודעים מניין תבוא הארוחה הבאה שלנו, או היכן נתקלח, היכן נלך לישון. מציאות שבה לא קורה שאין לנו כסף לשלם על נסיעת אוטובוס או צלחת מרק. אבל סביבנו וגם בתוכנו יש אנשים שמציאות חייהם אחרת. בכל הארצות סביבנו יש אנשים שזו מציאות חייהם בדיוק, כולל בחבל הארץ שנמצא תחת שליטתנו. אבל האמת היא שיש גם אנשים כאלה בינינו. אלו מחוסרי הבית, ההומלסים, או "דרי-הרחוב". ברוב המקרים הם אנשים שנקראו לא רק ממשפחותיהם, אלא מן החיים ומן העולם. אין להם תכניות, הם אינם שואלים איש - ואין איש שואל אותם - מה עשית אתמול, איפה אתה מבלה את סוף השבוע, או מה דעתך על הסרט האחרון של וודי אלן? הם אינם מתייעצים עם איש ואיש אינו מתייעץ איתם, מאותה סיבה.

 

רחל מילקוב היא אחת כזאת: היא אישה משכילה, מוכשרת, בעלת יכולת תרומה ממשית לחברה. יש לה רעיון כיצד לקחת אנשים שנפלטו ממעגל היצרנות והתרומה לחברה, ואתו גם ממעגל ההיתרמות על ידי החברה, ולהחזירם לשני המעגלים הללו גם יחד, ועוד בעלות נמוכה לחברה עצמה. היא מחפשת בנרות מישהו שידבר איתה. מדי פעם מגיע להיפגש איתה איזה עובד סוציאלי או פקיד רווחה, אך הללו מסיימים כל פגישה בהבעת אין אונים. היא תמהה: אני חסרת אונים בחינם, הם חסרי אונים בשכר.

 

חוסר האונים שלנו הוא אולי תכונתנו החשובה ביותר. אולי לכך התכוונה דפני ליף כשאמרה שאין בישראל חברה אזרחית. אין אונים או חוסר אכפתיות: אלה שאכפת להם חסרי אונים, ואלה שיכולים לפעול מתנהגים כאילו לא אכפת להם. ואולי גם הם חסרי אונים? רון חולדאי, ראש העיר תל אביב; יאיר לפיד, שר האוצר; נפתלי בנט, שר הכלכלה; מאיר כהן, שר הרווחה; אופיר אקוניס, סגן שר במשרד ראש הממשלה; ועוד רבים וטובים: האם לא אכפת לכם או שאתם חסרי אונים? אני יודע: אין ספק שתכניתה של מילקוב פגומה, שיש הרבה שיקולים חשובים ואף מרכזיים שהיא אינה לוקחת בחשבון, ושמילקוב בעצמה אישה קשה. קשה שלא להיות אישה קשה במצב כזה. ועוד לא אמרנו מילה על מה שעברו דרי-הרחוב בסערה של השבועות האחרונים. בכל זאת השאלה נשארת לרון חולדאי, לאופיר אקוניס ולכל האחרים: האם לא אכפת לכם או שאתם חסרי אונים?

 

אני יודע: יש אשר הזמינו את מילקוב לריאיון והיא לא באה. היא עצמה סיפרה לי. אבל זו לא תשובה לשאלה. כי השאלה היא מדוע הפסיקו להזמין אותה. ואני יודע גם זאת: הרעיון שלה לא לגמרי מבושל ויש בו עוד הרבה "חורים". אבל גם זה לא תשובה, כי אפשר לדון בו ולשפרו. אנשים שאני מדבר איתם מעלים עוד נקודות. זה הכל הסחת דעת. מדוע אין התגייסות ציבורית למען האנשים שנמצאים בתחתית? יש מספר תשובות: ראשית, רובנו מאמינים בגרסה מסויגת של תאוריית הצדק הקוסמי. תיאוריית הצדק הקוסמי אומרת שכל אחד מקבל בדיוק מה שמגיע לו, או מה שהוא בוחר. הגרסה המסויגת אומרת כי זה אמת לגבי אותם שבתחתית. שנית, רבים מאיתנו דטרמיניסטים בנוסח זה או אחר: אי אפשר לעשות כלום למען אנשים אלה כי הם לא מאפשרים, או כי בעלי האינטרסים אינם מאפשרים וכולי. ושלישית, יש הדוגלים בתורת האינטרס החברתי: לחברה אין אינטרס לעזור לאנשים אלה, ואף יש לה אינטרס להשאירם איפה שהם.

 

אמת יש לומר, גם כשהיא כואבת: יש הרבה אישושים, כלומר דוגמאות לכל אחת מן התיאוריות הנ"ל. אך יש גם הפרכות, כלומר דוגמאות נגדיות. אנו לומדים להיות עיוורים לכולן. מילקוב בעצמה סיפרה לי פעם בגילוי לב כי גם היא הייתה עיוורת להן. עכשיו היא מצטערת. אני חושש מן היום בו כולנו נצטער. מאור בני האהוב: אני יודע שאתה יודע שאנחנו איננו שם. אך לעולם אל תאמין שאנו מחוסנים.

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
26/12/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו