עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כוח השוויון (ב)
 

כוח השוויון (ב)

מאת אלישע שפירא, 4/12/2013

 

התחרות בקבוצה של שווים יכולה, לעתים, לדכא ולשתק, אך על פי רוב היא תורמת לטיפוח יצר התחרות וההצטיינות

 

כאשר כתבתי את הרשימה הראשונה, (6.11.13), לא ידעתי שבאותו שבוע יתפרסמו ממצאי המבחנים הארציים השנתיים לתלמידים שעורך משרד החינוך. על פי התוצאות שהתפרסמו, מסתמן פער מובהק ומשמעותי בתוצאות בין התלמידים על פי מוצאם הסוציו-אקונומי. במילים פשוטות, ילדי העשירים מצליחים בלימודים יותר מילדי העניים, ולא בגלל המטען הגנטי. חד וחלק, והפעם אומרת את זה לא פחות מאשר ממשלת ישראל. ממשלה שאינה חשודה בנטיות סוציאליסטיות. היא אומרת את מה שאנחנו יודעים זמן רב ולא רק לגבי החינוך. הדבר נכון גם לגבי הסיכויים להיות בריא ולחיות, שהם שונים מאוד בין העשירים לעניים, וכך כמעט בכל תחום בחיינו. מתברר ששדות ההתרסקות, או לפחות שדות הדשדוש והייאוש נמצאים דווקא מסביב לנו, באותם מקומות בהם הפערים הכלכליים הם הכלל המקובל.

 

תחרות בין שווים

 

נחזור לשאלת הדחף התחרותי והרצון להצטיין בחברת השווים, עליהם רמזתי ברשימה הראשונה. נתחיל מציטוט של מי שהיה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ובצעירותו היה מורה מוערך בכמה קיבוצים, הפילוסוף מיכה שטראוס (שזכיתי להימנות בין תלמידיו). מיכה הציע זווית ראיה מעניינת ומקורית למה שראה בחינוך הקיבוצי. לדבריו, בניגוד לחשיבה המקובלת, הייתה ל"קבוצה החינוכית הכוללת" תרומה משמעותית לדחף של בני הקיבוץ להגיע להישגים ולהצטיין. בני הקיבוץ גדלו והתחנכו מראשית ילדותם בקבוצה החינוכית, במציאות שיצרה תחרות מתמדת בתוך קבוצת השווים. תחרות שהיא שונה מאוד מהתחרות הקיימת בין אחים במשפחה, שיש ביניהם בדרך כלל פערי גיל והם אינם שווים זה לזה ביכולותיהם. התחרות בקבוצת השווים היא בהכרח חריפה ומאתגרת יותר.

 

 התחרות בקבוצת השווים יכולה הייתה גם לדכא ולשתק, במקרים אחדים, אך על פי רוב היא תרמה, לדעתו של שטראוס, לטיפוח יצר התחרות וההצטיינות של בני הקיבוצים. יצר זה עודן על ידי הערכים והנורמות החברתיות שהיו מקובלות בקיבוצים, ביניהן הנורמות של פשטות, צניעות והשתלבות בחברה, נורמות שגם הן במידה רבה תוצר הקבוצה החינוכית - קבוצת השווים. יחד עם יצר התחרות קידם הקיבוץ "כללי משחק חברתיים" חזקים, שעידנו את ביטויי התחרותיות. אופייה של התחרות נובע במידה רבה מ"כללי המשחק" האלה. לדוגמה, ספורטאי מצטיין, לא יבעט בכדור כאשר הוא נמצא על מגרש הכדור סל ולא יקלע לסל כאשר הוא עולה על מגרש הכדור רגל. התחרות מתקיימת בכל חברה על פי חוקי המשחק והנורמות המקובלים בה. במקרה שלנו, הערכים המשותפים והנורמות הקיבוציות יצרו "כללי המשחק" שעודדו את בני וחניכי הקיבוץ להתגייס ליחידות קרביות ולעשות ככל יכולתם כדי להצטיין בהן. אותם ערכים ואותן הנורמות הביאו את רובנו להסתייג, ברוב המקרים, משרות בצבא הקבע. רובנו רצינו להיות חיילים קרביים מצטיינים, אך סלדנו מהצבא כמקצוע. אני מעיד על כך גם מניסיוני האישי. כך חשבתי והרגשתי, כאשר מיהרתי לסיים את השרות הסדיר, דבר שלא מנע ממני ומרבים מחברי להמשיך לשרת שנים רבות בתפקידי פיקוד במילואים, תפקידים שדרשו השקעה רבה.

 

דחף להצטיין בחברה סולידרית

 

כך, לדעתו של שטראוס, צמחו אצלנו אנשים בעלי דחף חזק להצטיין בתוך החברה הסולידארית, ללא גילויים (כמעט) של תחרות גסה. אם הדבר נכון, הרי שזו תשובה, חלקית לפחות, לטענה הרווחת בדבר אובדן המוטיבציה בחברת השווים. אשר לחוויה האישית שלי, בכל שנותיי בקיבוץ ובתנועה הייתי מוקף באנשים חדורי מוטיבציה לפעול, לעשות ולהצליח. הדבר היה נכון ועודנו נכון בתחומי האמנות, בכל סוגי היצירה, בענפי החקלאות, במפעל שניהלתי שנים רבות, בתפקידים השונים, וגם בתקופות הביניים בתורנויות, וכמעט בכל זירה ועל כל מגרש בו פגשתי את חברי הקיבוץ. אני יודע שתמיד היו גם אחרים, כפי שבכל מקום ישנם גם אחרים. איך אמרנו, "טבע האדם". עם כל המורכבות והקושי המושגי להשתמש במונח "טבע" לגבי מה שאנחנו מבינים כ"מותר האדם", הרי כולנו יודעים ומודעים להתפלגות המאפיינת את החברות האנושיות כולן.  

אבי עליו השלום, היה אומר שהקיבוץ לא יכול היה לשנות את טבע האדם, אך הוא עידן אותו. הערכים המוסכמים, כללי המשחק וההתנהגות, והנורמות החברתיות, עידנו את התנהגותם של רבים שחיו וחיים בקיבוצים. כך גם התחרותיות והרצון להצטיין, לא רק שלא נעלמו הם אף התעצמו בחברת השווים. הם התעצמו והתעדנו באותה העת. התחרות קיבלה כיוון שונה, היות והאתגר היה להצליח במסגרת החברתית ובאופן מיוחד בחברת השווים.

 

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
4/12/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו