עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כוח השוויון (א)
 

כוח השוויון (א)

מאת אלישע שפירא, 6/11/2013

 

הטענה שיש ניגוד הכרחי בין "שוויון" ל"טיפוח הייחוד האישי" אינה עומדת במבחן התוצאה וגם לא במבחן החשיבה התיאורטית (רשימה ראשונה)

 

ידידי מוקי צור הציג לפני שנים את השאלה: "הקיבוץ, מסלול המראה או שדה התרסקות?" אני מניח שהתשובה המדויקת היא "גם וגם וגם". יש מי שעבורם הקיבוץ היה והנו מסלול המראה, יש מי שהתרסקו אליו או עליו, וישנם אחרים שעבורם הקיבוץ הוא שדה סתם, אולי מגרש חניה, אולי שדה פורח בעונתו ושדה קוצים בעונתו. מי שמדבר על התרסקות מתכוון בעיקר לשוויון. זו הטענה הרווחת כנגד הרעיון הייחודי והמיוחד שייצר הקיבוץ, הזכות השווה ליהנות מפירות עבודתנו המשותפת. היסוד שכונה אצלנו "שוויון ערך העבודה". הטוענים נגד השוויון מנמקים זאת לעיתים קרובות בטענות שהן כמעט דבר והיפוכו. טוענים כנגד השוויון שהוא יצר אותנו, חברי ובני הקיבוצים, על פי שטנץ אחד, כמו "חבילות קש", וטוענים באותה נשימה כמעט, כי "אין שוויון ומעולם לא היה שוויון בקיבוץ".

 

 נכון, לא היה מעולם שוויון מלא היות ואיננו שווים. לא נבראנו שווים בשום מובן, מלבד היותנו בני אנוש הראויים להזדמנות חברתית ואישית שווה. הזדמנות שווה שהיא ממשית אך ורק כאשר מתקיים ניהול חברתי של המשאבים וכאשר נשמרות אמות מידה שוויוניות בחלוקת המשאבים. השוויון הזה יכול להתקיים אך ורק לגבי המשאבים שהחברה מעמידה לרשות חבריה. הוא אינו יכול ואינו אמור להתייחס למה שנתן הטבע וגם לא למה שנוצר מחוץ להקשר החברתי שלנו. במובן זה ובגבולות אלה ייצר הקיבוץ שוויון מופתי שאין דומה לו. נשמעת גם הטענה כאילו השוויון משבית בהכרח את המוטיבציה להצליח, טענה שנחזור אליה בהמשך, לפחות לאחד מפניה היותר חשובים.

 

יותר שוויון יותר שגשוג

 

אשר לטענת "חבילות הקש", אין צורך לחזור ולהסביר כי כל מי שמדבר ופועל למען יותר שוויון בין בני האדם אינו מתכוון בשום מקרה לעשותנו אחידים וזהים זה לזה. השונות והרב גוניות האנושית היא הנותנת טעם לחיים בחברה. השאלה שעולה בהקשר זה היא האם שוויון הזדמנויות כלכלי, לא שוויון מוחלט אך זה שיכולה לייצר החברה, האם הוא משפר את האפשרויות לצמיחה אישית ייחודית, או שהוא מצמצם אותן? האם הוא הזדמנות עבורנו או שהוא אבן רחיים על צווארנו? הדעת נותנת כי השוויון הכלכלי, המאפשר תנאי גידול וצמיחה לרבים, תנאים שאינם מוגבלים על פי היכולת או חוסר היכולת של המשפחה אליה נולדת, מאפשר ליותר בני אדם למצות את יכולותיהם השונות. כך הסבירה אסתר אלכסנדר ז"ל, בספרה "כוח השוויון בכלכלה". כך גם ניתחו הפרופסורים שמואל שי ואריה ארנון, יבדלו לחיים ארוכים, את הסיבות לשגשוג הכלכלי ולהצלחה של הארצות הסקנדינביות. ארצות אלה יצרו יתרון בולט ב"הון האנושי" שלהן, על ידי כך שהשקיעו בחינוך ובהשכלה לכולם. הן יצרו יתרון על פני מדינות המערב האחרות, דווקא בזכות העובדה שמתקיימים בהן יותר שוויון ופחות פערים כלכליים. (ואל תזכירו בהזדמנות זו את "רוסיה הסובייטית", היות והקיבוצים מעולם לא דמו לרוסיה הסובייטית, גם לא בתקופות בהן האמינו שקורה שם משהו שלא קרה שם מעולם).

 

רצוי לבחון את הדברים גם על פי מבחן התוצאה. לראות מה קרה בפועל ולא מה היה נדמה למישהו שצריך או עלול לקרות. בניגוד לתדמית שמנסים ליצור, הקיבוץ היה שדה המראה לרבים מאתנו, והראיה: שיעור העובדים המקצועיים, המנהלים והמובילים במשק, אנשי הצבא, המדענים, הממציאים, המשוררים, הסופרים, האמנים היוצרים והמלומדים בכל התחומים (ולאחרונה גם זוכה בפרס נובל), שהתחנכו וצמחו מתוך הקיבוצים מרשים ביותר. אפשר לומר שהוא אפילו מדהים. כך גם ריבוי האמנים היוצרים, המנהלים המובילים והמדענים שחיו וחיים היום בקיבוצים. הדבר נכון למרות שהיו גם אחרים, מי שהמציאות הקיבוצית בלמה אותם, או אפילו גרמה להם להתרסק, כפי שקורה בכל חברה. הטענה שיש ניגוד הכרחי בין "שוויון" ל"טיפוח הייחוד האישי" אינה עומדת במבחן התוצאה, כפי שאינה עומדת גם במבחן החשיבה התיאורטית. כך גם העובדה שרבים מבני וחניכי הקיבוץ עזבו מבחירתם החופשית ופילסו את דרכם מחוץ לקיבוץ, מחזקת את מה שגלוי וידוע לכל, את העובדה שהקיבוץ לא ביטל ולא דיכא את ייחודו של הפרט ולא פגע בחירותו להחליט ולבחור את דרכו.

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
6/11/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו