עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

יום כיפור תנועתי

יום כיפור תנועתי

מאת אלישע שפירא, 9/10/2013

 

"התכנית לייצוב המשק" ב-1985, שבלמה באיבחה אחת את האינפלציה, הכפילה בתוך שנה את חובות הקיבוצים (רשימה ראשונה)

 

בערב יום כיפור האחרון כתבתי על ה"הפתעה הבסיסית" במלחמת יום כיפור לפני ארבעים שנה. הפעם אני רוצה לעסוק בהפתעות בסיסיות אחרות, ההפתעות שהיו נחלתם של חברי הקיבוצים והתנועה הקיבוצית כולה. להזכירכם, הפתעה בסיסית מתרחשת כאשר אנו מגלים "לפתע" כי תמונת העולם שלנו אינה תואמת את המציאות. להבדיל מ"הפתעה מצבית", כאשר אירוע כזה או אחר מתרחש באופן בלתי צפוי, אך הוא מתרחש בתוך תמונת המציאות המוכרת לנו.

 

הפתעה ראשונה: משבר החובות

 

משבר חובות הקיבוצים, בסוף שנות השמונים, היה ללא ספק "הפתעה בסיסית". המשבר צמח מתוך מציאות שהשתנתה, מציאות שלקיבוצים ולהנהגותיהם הכלכליות לא הייתה השפעה עליה. המשבר היה תוצאת האינפלציה המטורפת בתחילת שנות השמונים, ותוצאת "התוכנית לייצוב המשק" ב-1985. תוכנית שבלמה באיבחה אחת את האינפלציה, אך באותה העת גרמה להכפלת החוב(!) תוך שנה אחת. מי שהיה לו חוב של מיליון אחד בתחילת אותה שנה סיים אותה עם חוב של שני מליון, מבלי שלווה אפילו שקל אחד נוסף. ישראל קיסר, שהיה באותם הימים מזכ"ל ההסתדרות וחבר בפורום "ראשי המשק", אמר כמה שנים לאחר מכן, שהוא ראה וצפה את התוצאות של אותה התוכנית. לדבריו הוא התריע על כך שהתוכנית תגרום נזק קשה להתיישבות ולמשק הציבורי כולו, אך המובילים לא שעו להזהרתו.

 

צריך להודות על האמת כי גם להנהגות הכלכליות של חלק מהקיבוצים, כמו להנהלות הארגונים האזוריים והתנועתיים, הייתה תרומה מסוימת ליצירת החוב. בשונה מההנהגה הכלכלית של "הקיבוץ הדתי", היו אצלנו מי שהאמינו שבכוחם להתמודד עם הקשיים והחוליים של ה"כלכלה החדשה" בכלים שלה עצמה. חלמו על העצמת "המכשירים הפיננסיים שלנו" ועל "עשיית כסף מכסף", ונכנסו להרפתקאות כלכליות שרובן התפוצצו בפנינו ברעש גדול והשאירו חובות לא מבוטלים. ביניהן זכורות לרע היוזמות חסרות השחר עם "קרן רונית" של יוסי ריגר ואליעזר פישמן, ושיתופי הפעולה עם שמואל דכנר ואחרים. הרפתקאות שגם להן היה חלק במשבר החובות, אך היה זה חלק שולי בלבד, מול התהליכים שציינתי למעלה, תהליכים שזעזעו את המשק כולו. הגורם העיקרי למשבר הייתה המדיניות הכלכליות-חברתית שהובילה ממשלת הליכוד בתחילת שנות השמונים, וממשלת האחדות הלאומית, בהנהגתם של שמיר ופרס, בהמשך. המשבר לא היה אמור להפתיע את מי שהתבונן נכוחה על המציאות שייצרה המדיניות הכלכלית החדשה, ולמרות זאת הוא הפתיע את רובנו.

 

בזכות היחד

 

כפי שקורה לא פעם במצבים כאלה, גברה הנטייה האנושית להתעלם מאותות הסכנה ולהמשיך לפרש את המציאות שהשתנתה על פי תמונת העולם הקודמת והמוכרת. למרות שהתהליכים היו גלויים לעין, היה קשה להפנים את העובדה שקיבוצים רבים הפכו "לחדלי פירעון", מול הר החובות שצמח במהירות מסחררת. כך קרה שלא ננקטו בעוד מועד המהלכים שהתבקשו. התוצאה הייתה בלתי נמנעת, יחד עם הקיבוצים קרסו גם הקרנות של התנועות, שהיו המסלקה הפיננסית של כל הקיבוצים וקרסו הארגונים האזוריים שהיו אמורים להיות משענת וחיזוק לקיבוצים. באותן שנים קרס גם רובו של המשק הציבורי, וקרסו "חברת העובדים" וקונצרן "כור", שהיה הגדול במשק של אותם הימים. גם הם היו קורבן המדיניות החדשה וגם הם היו קורבנות ה"הפתעה הבסיסית", במובנה העמוק והרחב ביותר.

 

אך גם בתוך המשבר העמוק נבדלו לטובה הקיבוצים, ביכולתם לשמור על כוח היחד. בניגוד לאמירות שנשמעו לאחרונה, המתארות את המשבר ההוא כ"יום כיפור של הערבות ההדדית", יש לומר לזכותם של הקיבוצים ושל הנהגת התנועה, כי גם בעיצומו של החידלון הכלכלי, לא הושלך איש לצידי הדרך. לא איש ולא קיבוץ. להוציא את התקלה המצערת של קיבוץ בית אורן, עמדו הקיבוצים והתנועה כולה ביחד מול הממשלה והבנקים. בזכות האחדות הזו ובזכות מאזן האימה ההדדי, נאלצו הבנקים והממשלה להיכנס למו"מ על ההסדר שהביא למחיקת מיליארדים רבים, יותר מ-50% מהחוב, ולפריסה ארוכה של יתרת החוב. החוב שכאמור נוצר ברובו כתוצאה מהמדיניות שהובילו ממשלות ישראל באותן השנים. הסדר שפתח הזדמנות חדשה לקיבוצים ולחבריהם. היה עלינו לוותר במסגרת ההסדר על ה"ערבויות הפיננסיות הצולבות", שבדיעבד נזקן היה רב על תועלתן, אך נשמרה לנו הזכות והיכולת להמשיך לקיים את הערבות ההדדית האמיתית, בין החברים בקיבוצים, ובין הקיבוצים באזורים ובתנועות.

 

על מה שעשינו עם ההזדמנות הזו ועל ההפתעה הבסיסית השנייה, ברשימת ההמשך.

    

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
9/10/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו