עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (38)
 

לאן מכאן (38)

מאת חן יחזקאלי, 3/10/2013

 

רוב האנשים שאני מכיר אינם מבוגרים כי אינם מעיזים להיות, כי אינם מאמינים שהם יכולים. על ילדים זקנים

   

הבוקר דחקתי בבני מאור החמוד: קדימה, עלינו למהר. מאור ענה בעייפות מופגנת:

-          אבא, אין לי כוח.

-          מה, אתה זקן?

-          לא.

-          אה, אז אתה ילד?

-          לא.

-          אז מה?

-          אבא, מה, אתה לא יודע שיש ילדים זקנים?

 

בטח שאני יודע. אנשי מקצוע נוהגים להבחין, בעקבות הפסיכולוג המהולל אריך ברן, בין שלושה מצבים - הורה, בוגר, ילד - המתייחסים לשלושה תפקידים חברתיים מובחנים בהתאם. אבל ההבחנה הבסיסית יותר היא בין ילד, בוגר, וזקן. ובאמת ההבדל בין ילד לזקן הוא קטן לעומת ההבדל בין שניהם לבין הבוגר. הילד תמים וטוב לב, הזקן מפוקח ומר לב, ולכן המשותף לשניהם הוא זה, שטוב הלב תלוי בתמימות. המבוגר שונה משניהם בכך שהוא מפוקח וטוב לב: הוא שבר את התלות.

 

כשחושבים על זה כך אז יוצא שיש מעט מאוד מבוגרים בינינו. רוב האנשים שאני מכיר אינם מבוגרים כי אינם מעיזים להיות, כי אינם מאמינים שהם יכולים. למשל, כששואלים אותם מה שלומם הם אומרים "הכל טוב", או "הכל בסדר ", וכששואלים אותם מדוע הם אומרים כך הם משיבים, "חייבים להאמין במשהו". למה חייבים? "חייבים להאמין במשהו כי אחרת..." החלק האופרטיבי במשפט האחרון הוא שלושת הנקודות: אין יודעים מה יהיה אחרת, ואין מעיזים לחשוב. ומה באמת יקרה אחרת? מה יקרה אם לא נאמין שהכל טוב, או בסדר, או שהכל יהיה בסדר? כמובן: נהיה מפוקחים. ומה יהיה אם נהיה מפוקחים? תשובה: נהיה מרי נפש. כמובן, מי שמאמין בתשובה הזאת הוא מר נפש כאן ועכשיו, והוא לא תופס זאת. זה למה שאנשי החשיבה החיובית הם אנשים שליליים המנסים להסתיר את שליליותם מעצמם, והאנשים המתנהגים כמו ילדים כדי להסתיר את עומס השנים הם האנשים הכי זקנים שיש.

 

כל זה ברור: המנגידים מפוקחות עם טוב לב צריכים לבחור בין טוב לב נאיבי לבין מפוקחות מרירה. אלא שהבחירה אינה אפשרית: במקרה הראשון אנו מוותרים על חוש מציאות, מה שאינו בא בחשבון, ובשני על טוב לבנו, מה שגם הוא אינו בא בחשבון. מה עושים? יש שתי אסטרטגית להתמודדות עם הבעיה: התבצרות והתנדנדות. המתבצרים בוחרים באחת משתי החלופות - טוב לב נאיבי או מפוקחות מרירה - ואז, ברגע שהמחיר מעיק עליהם, הם נוקטים צעדים להקטין בעיניהם את המחיר שהם משלמים (חוש המציאות / לב טוב אינו כה חיוני כמו שהבריות סוברים) או להעצים בעיניהם את הדבר שהם זוכים לו (לב טוב / חוש מציאות הינו חיוני ביותר). המתנדנדים, לעומתם, גם הם בוחרים באחת משתי החלופות, אבל ברגע שהמחיר מעיק עליהם, הם משנים את בחירתם ועוברים לחלופה. כך הם מתנדנדים דרך קבע בין היות ילדים לבין היות זקנים. מה שתיארתי הרגע נשמע דומה מאוד למה שמוכר כמאניה דפרסיה.

 

מה שנכון לגבי בני אדם יחידים נכון גם, אולי, לגבי חברות שלימות ואף אומות. כך אני חושב על ישראל. רק שאצלנו זה יותר מתוחכם: אנו חיים בהכחשה מתוקה ביחס לחלקים מסוימים מן המציאות, ומפוקחות מרה לגבי אחרים. והמחנות והפלגים השונים בקרבנו נבדלים רק במה שהם מכחישים ומה שהם מודים בו. וכולנו צרכנים אובססיביים של הסחות דעת, כמו מלחמה, אסון, מבצע מפואר או זכייה באיזו אליפות, שעוזרת לנו בהתכחשותנו, יהיה מה שאנו מכחישים אשר יהיה.

 

איני יודע מה עושים. רק שטוב זה לא יכול להיגמר. רק אספר שאני מנסה לעשות דבר בנדון בכנס המתוכנן לשלישי בנובמבר הקרוב בבית התנועה הקיבוצית - שם ננסה לדבר על מה שכואב כמו מבוגרים. אני מזמין את כולם להסתכל באתר הכנס ואף להשתתף בו. כן, גם אותך, מאור בני האהוב.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
3/10/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו