עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (37)
 

לאן מכאן (37)

מאת חן יחזקאלי, 1/10/2013

 

בהיעדר פרוטוקול אין סדר יום, ובהיעדר סדר יום אין תקווה. בין רוח הפלמ"ח לפרוטוקול

 

שלשום ביקש מאור לשחק איתי. הייתי עסוק. אמרתי לו: תכף. אחרי כמה דקות הוא חזר ושאל שוב. שוב אמרתי: תיכף. אחרי כמה דקות אמר: אבא, אמרת תכף, וכבר עברו שני תכפים. התנצלתי: זכרתי כי אני עצמי תמיד אומר שאסור לגנוב זמן. מוטב לבקש שלושה תכפים ולצרוך רק שניים מאשר להפך.

 

אצלנו נהוג לגנוב זמן כאילו זה כלום. אצל מי זה "אצלנו": המין האנושי? ישראל? התנועה? איני יודע. לרוב אין הקצאת זמן ברורה, ולכן לא ברור מתי הדובר עבר את הזמן המוקצה לו. כך היה נהוג גם בצוות החשיבה של אגף המשימות שאני חבר בו. אני הייתי היחיד בצוות שקבל על מצב זה. בתגובה הביא יושב הראש - יותם מוקד, איש יקר וידיד אישי - טיימר) "שעון בישול"(. הוא הקצה לכל דובר 3 דקות. אחרי שלוש דקות הטיימר מצלצל. כשזה קורה, יותם מבקש מן הדובר לשאוף לסיים, ומכוון את הטיימר שוב. ברוב המקרים הדוברים ממשיכים לדבר גם אחרי שהטיימר מצלצל פעם שנייה או שלישית.

 

האם אין הם יודעים שהם חותרים תחת המטרה שהם מדברים בשמה? או אולי זה לא אכפת להם? כך או כך, איש אינו מתלונן על איש שהוא גונב. אולי זה בגלל שכולם גונבים. אולי אין זה נכון לומר "גונבים": גניבה היא תמיד ללא הסכמת הקורבן, ופה נראה כי יש הסכמה מלאה. אפילו יושב הראש אינו אומר "זמנך עבר" אלא רק, כאמור, מבקש מן הדובר "לשאוף לסיים". לפעמים הוא אומר, "אני מבקש מן הדוברים להתחשב", בנחמדות, כאילו זה לא קריטי.

 

זה קריטי ועוד איך. קוראים לזה פרוטוקול. פרוטוקול הוא גוף הכללים - לפעמים קוראים לו אטיקט, או קוד–בכל הליך משותף, כגון דיון. בעברית משתמשים במילה הזו במובן אחר לגמרי, כדי לציין את רישום הדברים שנאמרו: "פרטי-כל". כך יוצא שאין מילה לפרוטוקול, וכולם מעמידים פנים שאין בכך כל חסר. במידה רבה זוהי מורשת הפלמ"ח, או תרבות ה"סחבק" וה"סמוך" הידועה. הרעיון הוא שבין חברים אין צורך בדברים כאלה. ממילא, מי שחושב שיש בהם צורך אינו חבר. ממילא המועדון נסגר: יש פרוטוקול פנימי, סמוי, אינטואיטיבי, ומי שאינו מקבל אותו פשוט אינו אחד מן ה"חבר'ה".

 

כדי לראות מה הנזק צריך רק לנסות את החלופה, זו שבה מסכימים על כללים וממנים יושב ראש שיקפיד עליהם. למשל, ניתן להסכים שכל פריט לסדר היום יהיה מנוסח כשאלה, ושאין נאומים, שאין מרימים קול ואין ממשיכים לדבר כשיושב הראש אומר די. ושתפקיד היושב ראש לומר "די" כשהדובר מתחיל לחזור על עצמו, או סוטה מן הנושא, או מסביר את מה שמובן, וכולי. וניתן להסכים גם כי תמיד נותנים זכות קדימה לשאלות ולהצעות לסדר היום. זה מה שנקרא פרוטוקול. אני מציע לנסות את זה ולראות מה קורה, וכך נדע גם על מה אנו מוותרים כשאנו מוותרים על פרוטוקול. זה כמו לשחק כדורגל לפי הכללים ואז לראות מה אנו מפסידים כשאנו סתם בועטים בכדור. ואני לא נגד לסתם לבעוט בכדור. יש פרוטוקול פנימי והוא חשוב יותר. ואותו לא ניתן לצוות או לאכוף.

 

הפרוטוקול הפנימי המדובר מוכר אולי יותר כאתוס, או המורשת, או אולי רוח הפלמ"ח. מורשת זו כוללת ערכים כמו רעות, שוויון, טוהר הנשק, אהבת שלום שבאה ביחד עם מוכנות לפקודת קרב, הומור עצמי, ושאיפה תמידית למחר טוב יותר. אצהיר מיד: גם אני אוהד את כל הערכים הללו. מאוד. אך כמו תמיד יש לי שאלות: האם קבלת עולו של פרוטוקול פוגעת בהם? האם הם יכולים לשמש תחליף לפרוטוקול? שאלות אלו בוודאי ניצבו בפני מי שהחליט על פירוק הפלמ"ח. כי בוודאי רצו לשמר את רוח הפלמ"ח ובמידת האפשר גם להנחילה לצבא כולו. עד כמה הם הצליחו בכך? ומה עושים בהינתן שרוח הפלמ"ח חלפה?

 

דחיית הפרוטוקול היא מעשה בלתי אחראי, בין בשם רוח הפלמ"ח בין בשם כל דבר אחר, בין בהינתן שרוח הפלמ"ח עודה אתנו, בין שלא. בהיעדר פרוטוקול אין סדר יום, ובהיעדר סדר יום אין תקווה. אולי זאת יש לשאול: כמה הרוגים שווה לנו תרבות הסחבק? יואל מרשק, העומד בראש מחלקת המשימות בתנועה: בוא, אתה ואני, נעשה את ההבדל. ננהיג תרבות שיח שונה. אני אתחיל בכך שלא אגנוב יותר תכפים לבני מאור, ואתה תדרוש מיושבי הראש של צוות החשיבה להקפיד על זמנים. ונזמין את שר הביטחון ואת שר התחבורה לגלות עניין בפוטנציאל של כל זה לחסוך חיים.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
1/10/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו