עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (36) / על הנדיבות
 

לאן מכאן (36) / על הנדיבות

מאת חן יחזקאלי, 15/9/2013

 

בכל הספרות על ערכי הקיבוץ ועל דמותו של האדם היהודי החדש המילה 'נדיבות' אינה מופיעה אפילו פעם אחת. בעצם למה?

 

מאור אוהב לבקר אצל בת דודתו בקיבוץ. עד לאחרונה היו אליה שלוש דרכי גישה. לאחרונה נחסמה אחת ובקרוב תחסם אחת נוספת, בשל זוג חברים שהחליטו לסגור את המעבר. השטח שהמעבר עובר בו היה פעם ציבורי, אבל בעקבות תהליך שיוך הדירות בקיבוץ נעשתה פרצלציה של המגרשים, ועכשיו זהו שטח פרטי.

 

בכך התממשה הנבואה השחורה של המייסדים. הם אמרו, אם האגואיזם יהיה לגיטימי אז הוא יכבוש כל חלקה טובה ולא יישאר מקום לאלטרואיזם או אפילו להתחשבות אנושית בסיסית. לכן, לפי השקפתם, אם רוצים שהבריות יתחשבו אלה באלה, צריך לשלול את האגואיזם מכל וכל, וממילא גם את הרכוש הפרטי, כלומר צריך להתחלק בכל. כשאני חושב על הדברים האלה אז אני חושב שזה לא מקרה, זה לא יכול להיות מקרה, שבכל הספרות על ערכי הקיבוץ ועל דמותו של האדם היהודי החדש המילה 'נדיבות' אינה מופיעה אפילו פעם אחת. נדיבות היא פועל יוצא של אגואיזם, של בעלות על עצמי ועל רכושי וממילא של החופש לבחור אם לתת או לא לתת. אדם נדיב הוא אדם שנותן כי זה עושה לו טוב לתת, כלומר הוא אגואיסט. האבות המייסדים היו נגד כל זה. הם חשבו שאגואיזם זוהי התנשאות, ולכן נדיבות היא התנשאות. ובאמת אני חושב שהם צדקו – יש משום התנשאות לחשוב שאני אדם חופשי שיכול להיות נדיב כביטוי לחופש שלי ולאינטרסים שלי. אני רק לא מבין מה פסול בזה: הלוואי שכולם יהיו ככה מתנשאים.

 

הם אמרו שמה שפסול בזה הוא שאינטרסים מנוגדים לערכים: או שאתה אגואיסט ואינטרסנט, ואז אתה רוצה להשתלט על אחרים, כי זוהי המשמעות של אינטרסים, או שאתה ערכי, ואז אתה בעד שוויון לכולם, וחופש לכולם, וחברה צודקת. זה למה שהם היו נגד אגואיזם, וממילא נגד נדיבות, ועוד יותר מזה הם היו נגד נדבנות ופילנטרופיות. הם הנגידו מעשים פילנטרופיים, כמו מתן כסף ליישובים עניים על מנת לשפר שם את מצב התשתיות, שהיו מונעים לדעתם על ידי אינטרס אנוכי, מחד גיסא; למעשים של התנדבות, כמו מעורבות חינוכית באותם יישובים, שהיו מונעים לדעתם על ידי תפיסת עולם ערכית ושאיפה לחברה צודקת, מאידך גיסא. כאילו שלשום אדם אין אינטרס אנוכי בכך שהחברה תהיה ערכית וצודקת. בכך הם הצרו מאוד הן את גבולות האינטרס האנוכי והן את גבולות תפיסת העולם הערכית והשאיפה לחברה צודקת. במילים אחרות הדבר שהם קראו לו 'אגואיזם' היה מה שאנו רואים כאגואיזם צר ומעוות. הם לא העלו על דעתם שאגואיזם יכול להיות נאור, ושגם האגואיסט שאינו נאור יכול להבין שכדאי לו - ממניעים אגואיסטים - להיות נאור. והם עוד יותר לא העלו על דעתם שניתן לחנך אדם להיות אגואיסט נאור.

 

לכן בקיבוץ דיכאו את האנוכיות. ממילא לא נתנו לבני אדם הזדמנות לתרגל אנוכיות נאורה. לכן, ברגע שהקיבוץ וויתר על הקולקטיביזם הגורף ועבר להפרטה, נעשינו כולנו אגואיסטים - אבל לא נאורים, כי לא ידענו איך עושים את זה. כך יצא שההשקפה שאין אגואיזם נאור פעלה כנבואה המגשימה את עצמה. לי יש השערה: בקיבוץ המתחדש, כלומר המופרט, יש יותר סכסוכי שכנים מאשר בבית דירות ממוצע בעיר בישראל, הרבה יותר. אני משאיר את זה לחוקר שירצה להרים את הכפפה.

 

אני לא מתכוון שאותם חברים שסגרו את המעבר של מאור לבת דודתו היו רעי לב. אני אישית מעיד שהם אנשים אצילי נפש. אני מדבר על עניין כללי: למדנו שאגואיזם ואינטרסים זה דבר מלוכלך ולכן אנחנו לא יודעים איך להיות אגואיסטים נקיים, נאורים, נדיבים, כאלה שרוצים בחברה מתוקנת, כאלה שיש להם ערכים, כאלה שאינם תופסים את הערכים שלהם כדבר שמתנגש באגואיזם ובאינטרסים שלהם אלא בדיוק להפך: כאלה שרואים בערכים שלהם אינטרס גבוה ביותר. אנחנו אגואיסטים עם נקמה (with vengeance) כמו שאומרים באמריקאית.

 

עולות פה מספר שאלות: כיצד ניתן לבנות חברה שיתופית מבלי לדכא את האגואיזם? כיצד ניתן לטפח את הנדיבות הפשוטה, הישנה והטובה - וכן, האגואיסטית לפעמים – ועם זאת לעשות שהחברה לא תעמוד על נדיבות, שהרי הנדיבות חייבת להיות, כשמה, וולונטארית? שאלה זו מונחת לפתחו של המטה השיתופי בתנועה. מאיה שפיר, אמרי רון, אלישע שפירא, מריו טויב, אורי אופיר, הללי בלבן, עזרא דלומי: מי מכם ירים את הכפפה?

 

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
16/9/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו