עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (35) - לנהוג דרך ארץ בקיפודי
 

לאן מכאן (35) / לנהוג דרך ארץ בקיפודי

מאת חן יחזקאלי, 10/9/2013

 

מי שדורש שתהיה לנו חברה ללא ניכור כאן ועכשיו, סופו שיוצר חברה שיש בה הכי הרבה ניכור

 

אתמול קנינו בובת קיפוד למאור בני החמוד. נסענו לדרום לבקר את הוריה של אשתי, והוא לקח איתו את הקיפוד בתיק. בדרך הוא הסביר לי: "קיפודי שאל אותי אם יש בשבילו מקום בתיק ואני אמרתי, 'כן, ודאי'. אז הכנסתי אותו לתיק, והוא היה כל כך מתאים שאני לא יודע מה עוד להגיד".

 

כשמתייחסים אל אדם כאילו הוא חפץ, או אובייקט, קוראים לזה בלועזית 'אובייקטיפיקציה'. אני משער שבתרגום לעברית יש לומר 'החפצה'. התהליך ההפוך הוא מה שעשה מאור לקיפודי שלו, זה מה שקוראים לו בעברית 'האנשה'. אני משער שבלועזית היה עלינו לומר 'סובייקטיפיקציה' או 'פרסוניפיקציה'. נהוג לומר, אולי בעקבות מרטין בובר, שהחפצה זה רע. כשעושים החפצה אז אפשר לעשות לבני אדם כל מיני דברים, כולל אונס ורצח, ולא להרגיש עם זה רע, כי אין שום פסול באינוסם של חפצים. אני משער שזה למה שאנשים שרגישים לכל זה מתריעים כל כך נגד הניכור: כי ניכור הוא פונקציה של החפצה, והחפצה מובילה לרע מכל. אולי אפשר להנגיד זאת כך:

החפצה / אוביקטיפיקציה => ניכור

העדר החפצה => אינטימיות

 

זה למה שבקיבוץ - כמו בהרבה חברות אידיאולוגיות, אני חושב - ניסו לעשות חברה אינטימית לגמרי, ללא החפצה וללא ניכור בכלל. זהו אידיאל יפה מאוד בעיניי. הצרה היא שהוא אינו אפשרי. ובאמת, מי שדורש שתהיה לנו חברה ללא ניכור כאן ועכשיו, סופו שיוצר חברה שיש בה הכי הרבה ניכור, כמו שהיה בקיבוץ, וכמו שיש בכתות דתיות, וכמו שיש בבית הספר, ששם המורים מתיימרים לאינטימיות הכי עמוקה שיש עם תלמידיהם. הרעיון של היעדר כל ניכור הוא הרעיון של אינטימיות טוטלית בין כולם לכולם, שפירושו שהאני והאנחנו מתלכדים לידי אני קולקטיבי אחד גדול. ואז אני יכול לקבל החלטות בשבילך בלי להרגיש שזה לא בסדר, והתוצאה היא אותה תוצאה כמו כשיש ניכור מופלג. אני יודע שאומרים שהפכים מתלכדים. אבל הם מתכוונים מבחינה פילוסופית, ואני מתכוון מעשית: חברה שדוגלת באינטימיות טוטלית, מגיעה לידי ניכור מופלג, ואפילו לא יודעת זאת, והיא מתגאה בניכור שלה כאילו הוא אינטימיות.

 

בחברה הפתוחה מצאו פתרון לבעיה הזאת: קוראים לזה נימוס. למעשה כבר חז"ל חשבו על זה. הם קראו לזה דרך ארץ. דרך ארץ זה כשאני מתייחס אליך כאילו אתה סובייקט גם אם איני רואה בך סובייקט באותו רגע. למשל, כשאני עסוק בענייניי הדחופים, ואתה יכול לעזור לי, אז אני חושב עליך כעל אמצעי למטרותיי, וזה שיש לך חיים פנימיים עם רצונות משלך והשקפות משלך באותו הרגע פשוט לא מעניין אותי. אז חז"ל אמרו שכל זה לגמרי בסדר, ושמה שנדרש ממני זה לא להתעניין בך אלא רק להכיר בך, ואת זה עושים על ידי נימוס בסיסי, זה הכל. אם בסופו של דבר גם נתעניין זה בזה אז יופי, אך זו אינה דרישה.

 

זוהי אולי הסיבה לכך שהמחנכים הם אויבי החברה הפתוחה: הם דורשים מעצמם לקיים קשר של אינטימיות טוטלית עם חניכיהם, לדעת את צרכיהם הפנימיים, את רצונותיהם האמתיים ואת מה שנדרש לגדילתם; ולא רק לדעת דברים אלא גם להתעניין בהם בכל נפשם ומאודם. בנוסף הם גם מתיימרים כי הם ממלאים דרישה זו. כל זה נותן להם גם רישיון וגם תמריץ לנהוג בילדים בחוסר דרך ארץ מופלג. יש פה אתגר לכולנו. אבל במיוחד האתגר הוא לפתחכם, שי פירון, שר החינוך; עמרם מצנע, יושב ראש וועדת החינוך; וד"ר גבי אסם, מנהלת מחלקת חינוך בתנועה הקיבוצית. שלושתכם הוכחתם כבר כי אינכם נרתעים מאתגרים. אולי תעניין אתכם הצעתי: לכנס פורום לעיון בשאלות יסוד של החינוך: מהי דרך הארץ הנדרשת ביחסנו אל תלמידינו? כיצד ניתן ללומדה? מהי הרפורמה הנדרשת על מנת לאפשר למורים לנהוג דרך ארץ בתלמידיהם? כיצד ניתן להגן עליהם מפני ענישה (שהרי כיום המערכת מענישה את מי שמכבד את תלמידיו)? כיצד ניתן לבטל את מה שנותן למורים תמריץ ורישיון לנהוג בחוסר דרך ארץ, וכיצד ניתן לעשות זאת במחיר סביר? זה אולי אבסורד, אבל אפילו בני מאור נוהג יותר דרך ארץ בקיפודי שלו מכפי שנוהגים המורים בתלמידיהם, למשל כשהוא שומר על השקט כדי לא להעירו.

 

 

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
10/9/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו