עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / צדקה וצדק
 

שיתופי-חדשני/ צדקה וצדק

מאת אורי הייטנר, 9/9/2013

 

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום

 

מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו... "צדקה".

 

איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שמצד אחד שלל כל אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני עודד את הפילנתרופיה. בגרסה הישראלית, היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים", והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.

 

במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה". כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה". "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".

 

לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך.

 

הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכל. אולם האם המדינה היא חזות הכל? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשייה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?

 

היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית - "כל ישראל ערבין זה בזה", ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.

 

"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה", נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כל איש כאשר יידבנו לבו") עם חובה.

 

למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.

 

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.

 

בתקופה בה כיהנתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשייה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.

 

הדיכוטומיה שמציגה תמר רז ("האומנם צדקה דרכנו?", "ידיעות הקיבוץ" 23.8.13) בין פעילות "צדקתית" לפעילות לכינון צדק, כמו אותה דיכוטומיה שמציגות תנועות הנוער בין שנת שירות בתנועת הנוער לשנת השירות בפנימיות, סותרת את ערך הערבות ההדדית. הטענה שאין לסייע למשפחות חלשות ללמוד להסתדר עם תקציבן המצומצם, כפי שעושים ארגונים כמו "פעמונים" וגם גורמי התנדבות בתנועה הקיבוצית, כיוון שזו פעילות "צדקתית" להנצחת מצבן, במקום מאבק לשינוי חלוקת העוגה ולהגדרת חלקן בו, מזכירה לי את הגישה הבולשביקית של "ככל שיהיה רע יותר - יהיה טוב יותר". זוהי גישה אנטי הומאניסטית.

 

עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
9/9/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו