עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (34) - ילד שלי מוצלח
 

לאן מכאן (34) - ילד שלי מוצלח

מאת חן יחזקאלי, 25/8/2013

 

על פרופורציות סדרי עדיפויות ועל מה שביניהם. "יוסי ילד שלי מוצלח" כמשל

 

קראתי למאור בני את "יוסי, ילד שלי מוצלח" של ע. הילל. הוא התרגש מאוד. למחרת אמר לי: אבא, אני רוצה שגם אתם תשלחו אותי להביא כל מיני דברים, ואני לא אביא אותם אלא אביא לכם דברים אחרים, והבית שלנו יהיה מלא באהבה.

 

אני מודה שהבאתי את הסיפור הזה מבלי לדעת מה אעשה עמו: כשאתה רואה פנינה, אמרתי לעצמי, קודם כל תאסוף אותה, אחר כך תחשוב מה לעשות בה. אני חושב שהשיר של ע. הילל הוא שיר על סדרי עדיפויות ועל חוש פרופורציה. יוסי מאכזב את אמו פעם אחר פעם, אך במקום להביע אכזבה היא מביעה גאווה. למעשה היא מביעה את שתיהן: גם "אוי לי" וגם "ילד שלי מוצלח". ע. הילל היה אלוף בזה. גם "ריק הבית", וגם "אך מלא, מלא הבית". כמו האמירה של חז"ל, לפיה צריך גם תורה וגם דרך ארץ, או החוכמה הבודהיסטית לפיה, אם יש לך שתי פרוטות, באחת תקנה אורז ובשנייה פרח. השאלה היא, כמובן, מה לעשות אם יש לך רק פרוטה אחת. במקרה כזה צריך סדר עדיפויות, ובשביל זה צריך חוש פרופורציה. הצרה היא שכאשר הבטן מקרקרת אז קשה לחשוב על פרחים: כלומר, הבטן מפירה את הפרופורציות. הדחוף נעשה חשוב מעצם היותו דחוף.

 

אבל חייבים לומר: גם החשוב נעשה דחוף מעצם היותו חשוב, ומעצם זה שהוא נדחה תמיד, מפאת דחיפותם של הדברים הדחופים "באמת". ואולי בלי מירכאות. דוד שלי סיפר לי על פרימו לוי, שבאוטוביוגרפיה שלו סיפר בגאווה שגם כשהיה רעב בזמן השואה, הוא סירב לגנוב תפוח אדמה. זהו סדר עדיפויות ברור: הכבוד העצמי חשוב יותר מן האוכל, גם כשהבטן דבוקה לגב. אני מודה שכל חיי קינאתי באנשים שסדר העדיפויות שלהם כל כך ברור להם שגם במצבים קיצוניים הם אינם מפקפקים בו. אבל גם כעסתי עליהם: הם נוהגים כאילו החיים הם שחור לבן. החיים הם לא שחור לבן. למשל, לפרימו לוי לא הייתה בעיה לוותר על תפוח האדמה בשביל הכבוד העצמי שלו גם לא כדי להציל את עצמו, אך מה אם הוא היה צריך את זה כדי להציל את אמו? האם גם אז היה מסרב לגנוב? ואם היה מסרב: האם גם אז היינו משבחים אותו? לא, אני מצטער, החיים אינם פשוטים כדי כך.

 

לא רק הבטן מפירה את הפרופורציות. גם בהלה, שעמום, צדקנות, אובססיה, ותאוות למיניהן. אנחנו בקיבוץ חטאנו בכולן. אבל הכי גרוע זה כשהדברים הללו מתלבשים בלהט אידיאולוגי שמצדיק ומקבע אותם. אלוהים עדנו שגם בכך חטאנו. וגם אצלנו אובדן חוש הפרופורציה שיבש את סדרי העדיפויות. אבל אולי הכי גרוע זה שהסתרנו את זה שבכלל היה לנו סדר עדיפויות, כי אמרנו, אנחנו החברה האידיאלית, ובחברה האידיאלית אין צורך לבחור, אין או-או, כי תמיד יש גם-וגם. למשל הסתרנו את זה שהעדפנו לחנך את ילדינו שיישארו בקיבוץ על פני זה שנגדלם להיות עצמאיים, כי אמרנו, אדם עצמאי בוחר להישאר בקיבוץ. והסתרנו את זה שהעדפנו לאומיות על פני סוציאליזם, כי אמרנו שאנחנו גם לאומיים וגם סוציאליסטים.

 

אנשים אומרים לי, כל זה עבר ונשכח. יש לנו היום צרות אחרות. אבל אולי הצרות האחרות קשורות לזה בקשר סיבתי ישיר? בעיקר הצרה הזו של אובדן הדרך. אני מבקש סליחה על המילים המפוצצות. אבל נראה לי שישראל כולה באובדן דרך, והקיבוץ גם הוא, והקיבוץ צריך להנהיג חיפוש דרך אבל הוא אומר, תעזבו אותי לבד, אני לא קיים, קיימים רק חברים בודדים, יש שמוליק ובנצי וחנה'לה ולאה'לה, אין קיבוץ. אבל יש כאלה שאומרים אחרת, ואומרים, עדיין נשאר תפקיד לקיבוץ, חכו ותראו, הוא עוד לא אמר את מילתו האחרונה. ואני חושב כמותם ורק מוסיף שנראה לי שלפני שהקיבוץ יוכל לשוב ולהישמע, עלינו ללמוד לדבר בכנות. ותמיד נראה לי רעיון טוב להתחיל בדיבור כן על אלה - ועם אלה - ששילמו את מחיר בחירותינו המוסוות.

 

אני יודע שאני בעל חשיבה חד כיוונית. כל חיי ניסיתי להימנע מזה. נכשלתי.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
25/8/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו