עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (33)
 

לאן מכאן (33)

חן יחזקאלי, 19/8/2013

 

העולם בצבעוני: אהבת האקסקלוסיביות וההומוגניות בכלל, ובקיבוץ בפרט, תמיד ציערה אותי

 

לפני זמן מה קיבל מאור נעלי בית ורודות ושאל אותי אם אני אוהב אותן. הודיתי שלא: איני אוהב ורוד. מאור אמר: אבא, זה עולם צבעוני. יש הרבה צבעים!

 

אני מודה: מעולם לא חשבתי על הגנה שכזו לצבע הוורוד. אי אהבתי לו היא מסיבה זו בדיוק - שהוא כזה שתלטן, כלומר, שהוא בעצמו שולל את הריבוי. אנשים הדוגלים בחשיבה וורודה שוללים לא רק חשיבה שחורה, אלא חשיבה, נקודה. מעניין: אם רק מוסיפים לוורוד קצת גוון - למשל, אם הופכים אותו ללילך, לפוקסיה, לאפרסק, לסלמון או לאלמוג - הוא כבר אינו כזה שתלטן. רק הוורוד הנקי הוא שתלטן, כאילו שכח את מוצאו, שהרי הוא כלל אינו צבע יסוד, אלא בן כלאיים בעצמו (בין אדום ולבן, כידוע).

 

חשבתי על כל הדברים הללו כשנחשפתי לסרטון ביוטיוב תחת הכותרת "עו"ד סוהאד בשארה - ועדות הקבלה - המקרה של רקפת". באותו סרטון מספרת עו"ד בשארה על האופנים בו דואגות וועדות הקבלה ביישובים קהילתיים בישראל לסנן לא יהודים מבלי להסתכן מבחינה חוקית. לפי החלטת בג"ץ משנת 2000, "המינהל אינו רשאי להקצות קרקע לגוף שלישי שמפלה מועמדים מטעמים של גזע ולאום". כנגד מגבלה זו נותן חוק ועדות הקבלה לוועדות קריטריונים אחרים כגון "חוסר התאמה לחיי חברה בקהילה", "אי התאמה להשקפת היסוד של היישוב", "אי התאמה למרקם החברתי של היישוב". ועוד.

 

המשותף לכל הקריטריונים הללו הוא שהם מעורפלים די הצורך על מנת לאפשר לוועדות הקבלה לקבוע על פלוני או פלמוני כי אינו עומד בהם מבלי שמישהו יוכל להפריכן או אף לבקרן. חשובה גם כן העובדה שעצם המילה "ערבים" בישראל מטעה, כי הכוונה אינה לערבים באשר הם אלא רק למוסלמים ולנוצרים, אולי גם הדרוזים, אבל בכל מקרה לא ליהודים (בכך יש הכחשה סמויה כי ישנם יהודים-ערבים, כמו, למשל, הסופרים סמי מיכאל וששון סומך, וכמו השחקן ניסים זוהר והמרצה שלי מן החוג לפילוסופיה, ד"ר עובדיה עזרא, וכמו רבים נוספים).

***

אהבת האקסקלוסיביות וההומוגניות בכלל, ובקיבוץ בפרט, תמיד ציערה אותי, ותמיד נראתה לי נוגדת את ערכי הקיבוץ עצמו. במיוחד כשהיה מדובר בדרישה לאקסקלוסיביות ולהומוגניות דתית. באחד הטורים הקודמים סיפרתי על פרופ' מיכל פלגי מניר-דוד, שכתבה לי לפני מספר שנים שהקיבוץ מעולם לא היה אקסקלוסיבי יהודי: שכן היו בו הרבה לא יהודים, כגון מתנדבים, פועלים ערבים, עוזרות פיליפיניות ועובדים מתאילנד. אני יודע: זה נשמע כמו בדיחה רעה. אלה שמשיבים לי ביתר רצינות מספרים לי על החברים (בעיקר החברות, כאלה שבאו בעקבות בני זוג מן הקיבוץ) הלא יהודים בקיבוצים רבים, כולל שלי. עדיין אלה הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

 

בישראל יש מדיניות חצי רשמית לפיה תפקיד המדינה הוא לשמור על בידולם של יהודים. כל התנועות המיישבות הקפידו מאז ומתמיד - ועודן מקפידות - על בידול זה. יש לכך נימוק: אנחנו מכינים את הקרקע לקראת קיבוץ הגלויות המלא של העם היהודי, שישראל, ככלות הכל היא מדינתו. אנשים טובים ויקרים, כולל שאינם שומרי תורה ומצוות, מבטאים דעה זו בנוסח זה או אחר. אהרון ידלין, איש אציל ומן הטובים שבנו, השמיע אותה באוזניי. אחרים פוטרים דעה זו כחסרת חשיבות. זה עלבון. דעה זו נתפסת על ידי הדוגלים בה כתמציתו של החזון הציוני שהוא, למעשה, חזון גאולתה הדתית-לאומית של האומה-דת היהודית. יש לה משקל מעשי עצום, לא רק במה שנוגע לבדלנות דתית אלא בכל העניינים המרכזיים בחיינו המדיניים המשותפים. הן הדוגלים בה והן המתנגדים לה מסרבים לדון בה, וזה אסון. בואו נשבור את האיסור הזה על הדיון ונדון בכל הדעות האמורות, אלו שאנו אוהדים ואלו שאנו דוחים כאחד.

 

וזה לא שאני נגד כל בדלנות, תמיד. יש מקרים בהם בדלנות מוצדקת. אפילו מאור בני, שחושב שצריך לתת לגיטימיות לכל הצבעים, אינו משתמש בכל הצבעים כשהוא בא לצייר ציור. כמו אצל ילדים רבים, גם לו יש חוש טבעי מופלא להתאמה בין צבעים. אני מקווה שהוא לא יאבד את החוש הזה. אבל אני מקווה גם שהוא לא ייתן לחוש זה להיהפך לאידיאולוגיה המכתיבה מה מותר ומה אסור, והחורצת גורלות. אני מקווה, במילים אחרות, שהוא תמיד יידע לשמור על ראש פתוח, ועוד יותר מכך, על לב פתוח.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
20/8/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו