עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חלום האיחוד ושברו
 

חלום האיחוד ושברו

מאת אלישע שפירא, 22/7/2013

 

כשכבר הושלם איחוד התנועה הקיבוצית, הייתה זו תנועה תשושה וחלשה, רחוקה מהתודעה הציבורית ללא יכולת השפעה. וידוי אישי וקריאת כיוון

 

לפני יותר משנות דור, לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון ב-1977, ולאחר ההלם הראשון, התחלנו לחשוב כיצד להחזיר את תנועת העבודה להנהגת המדינה. חשבתי אז שהגיע הזמן לאחד את התנועות הקיבוציות, כציר מרכזי לאיחוד פוליטי של תנועת העבודה והשמאל בישראל. באותם ימים כיהנתי כמזכיר צעיר של קיבוצי, עין השופט, יחד עם שמעון אבידן הוותיק. כתבנו ביחד מכתב למזכירות הקיבוץ הארצי, וכתבנו גם למזכירויות הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים, כדי שידונו בהצעתנו.

 

כתבנו גם ליגאל אלון, שהיה באותם הימים בין מובילי האיחוד של  שתי התנועות האחרות, וביקשנו שימתינו לנו, לקיבוץ הארצי, כדי לאחד את שלוש התנועות הקיבוציות. יגאל ענה לנו מיד בהתרגשות רבה. הוא כתב: "דבריכם הם כמים זכים להלך במדבר". אך הוא הטיל ספק בנכונות הנהגת הקיבוץ הארצי להשתלב במהלך האיחוד והוא הבטיח שנוכל להצטרף בכל עת ולהשלים את מהלך האיחוד המשולש. יגאל צדק, הנהגת הקיבוץ הארצי שללה את המהלך מכל וכל ואני זכיתי אז לגינוי חריף פרי עטו של מאיר יערי, מאמר שהשתרע על פני גיליון שלם של "על המשמר" ("סדין" בפי החבר'ה). מאיר תקף את "הצעיר החצוף עם הזקן השחור (אז) שמנסה ללמד אותנו כיצד להנהיג את התנועה".

 

האיחוד המאוחר

 

לאחר מספר חודשים הציעו לי לקבל את הנהגת השומר הצעיר. כנראה שרצו לשמור עלי מקרוב, שלא אעשה להם צרות. לאחר שנים נבחרתי לכהן כמזכיר הקיבוץ הארצי, בעיצומו של המשבר הכלכלי שריתק את כולנו ודרש את תשומת ליבנו במלואה. חלום האיחוד לא נגוז אך הוא נדחה בתוקף הנסיבות. באותה תקופה הרבינו לפעול במשותף עם התנועות האחיות.

 

שלושה חודשים לאחר כניסתי לתפקיד חברנו לתק"ם (האיחוד של שתי התנועות האחרות) ל"הסדר הקיבוצים". מאותו יום פעלנו ביחד מול המדינה והבנקים, וכל תנועה בנפרד מול קיבוציה. באותם ימים, על אף המשבר הכלכלי, הקמנו ביחד עם תנועת הקיבוץ הדתי את המפעל הגדול של "בית ראשון במולדת", לקליטת העלייה מהגוש המזרחי. כך עברו שנים נוספות וסוערות, עד שהבשילו הלבבות לאיחוד התנועות.

 

ואולם, כאשר הגיע סוף כל סוף האיחוד המאוחר, הכל היה כבר שונה. השמאל כבר לא נתפס בעיני הציבור כאלטרנטיבה ריאלית להובלת המדינה, וגרוע מכך, גם לא בעיני עצמו. כך גם השתנה מעמדה של התנועה הקיבוצית וההתיישבות הוותיקה כולה. מי שהייתה "היהלום שבכתר הציונות", הפכה בעיני חלקים גדולים בציבור לתנועה "פרזיטית", שנהנתה מקרבה יתרה לשלטון הישן, תנועה שירדה מגדולתה עם חילופי השלטון ואיבדה את חשיבותה. היה זה תהליך שניזון מהשתלחויות דמגוגיות, בנוסח נאום ה"מיליונרים על יד בריכות השחייה" של מנחם בגין, וצריך להגיד את האמת, השינוי ניזון גם ממעשי ידינו עצמנו, שלא להתפאר.

 

התנועה והקיבוצים משתנים

 

באותה תקופה של איחוד התנועה התחוללו תהליכי השינוי בקיבוצים, כאשר הנהגת התנועה נעה בין התבוננות פאסיבית להובלה ודחיפה נמרצת של תהליכי השינוי. השינויים ששחקו את הייחוד הכלכלי והחברתי של הקיבוצים. ההתייעלות שנדרשה מהנהגת התנועה ומנגנונה, בעקבות המשבר הכלכלי, דלדלה את פעילות התנועה עד לנקודת שפל של חוסר יכולת ללוות ולהיות גורם תורם ומשמעותי עבור הקיבוצים והחברים. לכך יש להוסיף את השפעת השינויים בקיבוצים על סדרי העדיפויות של החברים ושל ההנהגות המקומיות, שבחלקן מורכבות מאנשים חיצוניים.

 

כל אלה העצימו את הניכור כלפי התנועה, והחלישו את השפעת הנהגתה ואת יכולתה להוביל, בפנים וכלפי חוץ. המציאות הפוליטית בתנועה הקיבוצית השתנתה גם היא באופן קיצוני. שלוש התנועות הקיבוציות של פעם (להוציא את הקיבוץ הדתי) היו מאוחדות עד המהפך הפוליטי של 1977 במסגרת "המערך". חברי התנועה קיבוצית המאוחדת של היום, מפוזרים בין חמש או שש מפלגות, חלקן מחוץ לתנועת העבודה ומחוץ לשמאל הציוני. נכון להיום אין לנו ייצוג בכנסת וכמעט שאין לנו ייצוג במוסדות השלטון. מתנועה שהייתה מעורבת והיה לה חלק בלב ההתרחשויות המדיניות, החברתיות והכלכליות, נדחקנו לשוליים. היום אנו מחזרים על הפתחים, במאמץ שתדלני לשמור על שארית ההכרה בזכויות הלגיטימיות שנרכשו בתקופת העשייה ההתיישבותית והחלוצית הגדולה. ודווקא עכשיו החלו לדבר אצלנו על הרצון "לשוב להיות גורם משפיע ומוביל בחברה הישראלית". מגמה מבורכת שאינה יכולה להתממש במציאות הנוכחית. במצבנו היום, אין סיבה שקולנו ישמע מעבר למשקלנו היחסי באוכלוסייה, משקל של עיר שדה קטנה.

 

עד כאן חלום האיחוד ושברו.

 

מה הלאה?

 

אז מה אומרים לאחר הכל להנהגת התנועה? אומרים שאסור להתייאש ואסור לוותר. אומרים שהתנאי להיותנו משמעותיים הוא חידוש הייחוד החברתי, ההתיישבותי, המוסרי והחינוכי, בפנים וכלפי חוץ. אומרים שצריך לחדש ולחזק מוסדות חינוך, השכלה, מחקר ותרבות ייחודיים ולהקצות להם את המשאבים הנחוצים. אומרים להנהגת התנועה שצריך לבלום את המרוץ אל הלא כלום הקיבוצי, וצריך לשמור, לחזק ולחדש את הערבות ההדדית ואת השותפויות בכל הרמות. לחדש את המשק המשותף ואת הקואופרציה, לדבוק בחתירה לשוויון בבית ולצמצום פערים בחברה הישראלית כולה. אומרים כי רק את מה שנאמין ונעשה בביתנו נוכל לדרוש ולהשפיע בחוץ. אומרים שהמסע ארוך ומפרך. ואומרים שאנחנו זוכרים כי גם מסע בן אלף מילין מתחיל מהצעד הראשון.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
24/7/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו