עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קהילייתנו
 

קהילייתנו

מאת יזהר בן נחום, 16/5/2013

 

אינני רואה בחברים "ישנים" או "חדשים" שותפים שלי יותר מה"תושבים". כולם חברי ושותפי לקהילת בית קמה

 

תמיד אחרי חגים מצליחים אני כותב טור חיובי, אבל אני מקווה שאיש לא יחלוק עלי שיום העצמאות האחרון נתן לנו שוב סיבות רבות להתגאות בקהילת בית קמה. אין דרך צנועה יותר לומר את הדברים: יש לנו את זה. יש לנו יכולת לקיים חגים המבוססים על פעילות תרבותית עצמית, יש לנו בעלי כישרונות מקומיים, שמוכנים להופיע על הבמה ולהשקיע מזמנם בחזרות, יש לנו מתנדבים לארגן, לסחוב כסאות ושולחנות, לפנות ולנקות, לטפס על גגות ולבוא לשאול אם צריך עוד משהו והעיקר - יש לנו קהילה של ארבעה דורות, מבני תשעים עד תינוקות בעריסתם, שטוב לה ביחד.

 

לפני שבוע השתתפתי במפגש של חוקרי הקיבוץ. אחת החוקרות הציגה עבודת מאסטר על הקשר בין השינויים בתנועה הקיבוצית ובתי המגורים. המחקר לא כלל התייחסות להרחבות בקיבוצים, אבל הנושא עלה בדיון שהתקיים בעקבות ההרצאה ושוב שמעתי, כמו בפעמים קודמות רבות, שהיחסים בין הקיבוץ וההרחבה בבית קמה הם דוגמה חריגה. אחד מהמשתתפים במפגש, שסיים לפני חודשים ספורים תפקיד מרכזי בתנועה הקיבוצית, אפילו נקב במספרים: "יש בתנועה הקיבוצית כשמונים הרחבות וב-75 מהן יש בעיות קשות". המספרים אולי אינם בדוקים, אבל זוהי, כנראה, התחושה הכללית בתנועה הקיבוצית.

 

מכיוון שאותו מפגש, כאמור, הוקדש לנושא המגורים, דובר בו על קנאה, עוינות ותחושות קיפוח שיוצר הפער בנושא רמת הדיור בין ה"ארמונות" וה"סלאמס". אינני יכול לומר שאין בבית קמה אנשים שחשים כך, אבל אני יכול לומר בוודאות ששיח כזה אינו ממלא תפקיד משמעותי באווירה החברתית בבית קמה. איך מסבירים את זה?

 

אולי זה מפני שהפערים, בסך הכל, אינם גדולים כל כך. ה"ארמונות" אינם ממש ארמונות וה"סלאמס" אינם ממש סלאמס. אולי זה מפני שבעלי ה"ארמונות" אינם טייקונים, אלא אנשים רגילים שעובדים קשה למחייתם ואורח חייהם אינו מנקר עיניים. ואולי זה בזכות אותו משהו שכמעט בכל עלון אני כותב עליו ועדיין מתקשה להגדיר אותו ולתת לו שם - הרוח הבית-קמאית, שגורמת לרוב הגרים פה להרגיש טוב מבחינה חברתית ובכך מקהה ומחלישה תחושות של התמרמרות על רקע חומרי.

 

ימים אחדים לפני אותו מפגש חוקרים, התכנסו במועדון שלנו ממלאי תפקידים במועצה האזורית וביישוביה. הנושא על הפרק, אם הבנתי נכון, היתה השאלה כיצד בונים קהילה אחת מסוגים שונים של אוכלוסיה. בבית קמה, כידוע, יש לנו מגוון של מעמדות: חברי קיבוץ "ישנים", חברי קיבוץ בעצמאות כלכלית, משתכנים בהרחבה, שוכרי דירות ובני קיבוץ צעירים במסלולי צעירים שונים. אלה המעמדות העיקריים, אבל יש גם הבחנות נוספות. יש שוכרי דירות בקיבוץ ושוכרי דירות בהרחבה, יש חברי קהילה שהם בעלי מגרש ועדיין לא סיימו לבנות עליו ובינתיים גרים בשכירות (בקיבוץ או בהרחבה?).

 

כל המומחים הגדולים לעניני התנועה הקיבוצית מסבירים שמצב כזה מזמין צרות ויש לשאוף לכך שכל האוכלוסייה תהיה באותו מעמד - חברות מלאה בקיבוץ. כבר הסברתי בטור הזה יותר מדי פעמים למה מרוב רצון שכולם יהיו "חברים מלאים", החברות הולכת ומתרוקנת מתוכנה. הוזמנתי לאותה התכנסות במועדון כנציג של מעמד "החברים הישנים", לצד שתי משתכנות בהרחבה וחברה אחת בעצמאות כלכלית. אמרתי שם שכל ההגדרות האלה חיוניות למטרות חשובות, כמו שמירה על הנחלות של הקיבוץ וזכויותיו בנושאים חקלאיים שונים, אבל ככל שהדברים נוגעים לי אישית ולדרך שבה אני מתייחס לבני אדם שגרים כאן, אינני רואה בחברים "ישנים" או "חדשים" שותפים שלי יותר מה"תושבים". כולם חברי ושותפי לקהילת בית קמה.

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
16/5/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו