עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השינוי בקיבוץ איננו כניעה לחולשה
 

השינוי בקיבוץ איננו כניעה לחולשה

מאת גדעון שפירא, 22/4/2013

 

הסיבות שאסא כשר מונה לאי הצטרפותו לחברה הקיבוצית, הן בדיוק הסיבות שהניעו את רוב הקיבוצים לשנות ולחדש את ביתם. תגובה ל"המנזר הפתוח"

 

כאשר קליבר כפרופסור כשר מופיע בפומבי, אתה מתכונן להתמודדות קשה. אבל העיון בריאיון שהוא נתן לעורך "במקום" ואשר הודפס גם באתר "שווים" ובגיליון פסח של "ידיעות הקיבוץ", יצר אי-נוחות כתוצאה מהתחושה, שהוא מבקש לרצות את מראיינו. בפילוסופיה ובמיוחד זו של המוסר אינך מצפה לכך. ברצוני להתייחס לאחדות מהסוגיות שעלו שם:

 

1. הסיבות שאסא כשר מונה לאי הצטרפותו לחברה הקיבוצית ובמיוחד, כי "דרוש לי יותר חופש" (סוף ציטוט), הן בדיוק הסיבות שהניעו את רוב חברי הקיבוצים בישראל לשנות ולחדש את ביתם. אך העובדות הללו אינן מונעות ממנו לומר על מחדשי הקיבוצים, כי "בני האדם מלאי חולשות, והלחצים החברתיים גורמים להם לשנות את פניהם, טעמם, ערכיהם, אורח חייהם" (סוף ציטוט). המשפט האחרון הזה, איננו מבהיר ואף לא רומז, מדוע אנשים מעצבים או משנים ערכים.

 

2. טבע הערכים הוא להופיע במערך או "סולם" ולעולם לא בנפרד. "שוויון", "צדק", "חירות", "אמת" וכד', ניצבים תמיד אלה מול אלה ורק מינון מעשה אדם עושה סדר ביניהם. על-כן צודק אסא כשר בראותו, שיתר שוויון יפגע ברמת החרות אותה הוא מבקש לעצמו ובוחר את בחירותיו. כל פילוסוף יודע זאת ולכן מוזר, שהוא מבקר דווקא את ההולכים בדרכו. אמנם כשר מודה, ש"אין דופי מוסרי" בהתחדשות, אך בכל זאת מציג אותה כ"כניעה לחולשות רווחות" (שם). אסא כשר מעלה בריאיון גם את הצירוף "רציפות ושינוי", צירוף אשר אותו מיישמים, לדעתם, רבים מהמחדשים בקיבוצים. אך אם אין הדבר כך, יש להסביר מה לא נכון במחשבתם זו.

 

3. גם תופעת הקיבוץ השיתופי בעייתית בריאיון בו מדובר. מהי בדיוק ה"שיתופיות"? מתי נערך לאחרונה דיון ממצה בנושא, תוך בדיקה רצינית של הנחותיו? האם ניתן להגדיר כ"שיתופיים" ובאופן שווה, את כל הקיבוצים המכנים עצמם כך? וכיצד מותאם רעיון "הנזיר השיתופי" של כשר לעשירים מחד ולקשי היום שביניהם מאידך?

לנזירות אופיינית השאיפה להתאחד עם האלוהות או האלילות, עד כדי הימנעות מהנאות העולם, מהקמת משפחה ומהולדת ילדים. ויש אף המרחיק לכת ומייחס לנזירות גם את הנכונות לוותר על החיים עצמם! האם אסא כשר מנסה לרמוז, כי ללא אורח חיים נזירי לא יוכל להתקיים "קיבוץ-אמיתי"?!

 

4. נושא החינוך מהותי ביותר והיה נכון וראוי, לטעמי, לדון בו בהקשר לתנועה הקיבוצית כולה. אך בריאיון נשאלת לא פחות ולא יותר השאלה, "איך מגדלים את הדור הבא של הקיבוץ השיתופי"? כאן מציע אסא כשר לראות בחרדות גישה חינוכית נאותה. לדבריו, "לחרדים יש מערכת ערכים שהם מחנכים את ילדיהם לרצות בה ולדבוק בה". אמנם הוא מודה, כי אנלוגיה זו חלקית, אבל בכל זאת מציג אותה כ"חוט שדרה ערכי שיפרנס את התהליכים החינוכיים" (סוף ציטוט). והנה, סיפור החרדות הישראלית דומה לתולדות קומונות וכתות בעולם, השורדות כבר מאות בשנים. הכיצד? קיימות קבוצות קיצוניות דתיות ואחרות, שאורח חייהן מתקשר לביטול האדם כישות בפני עצמה והפיכתו לתא במערכת הסרה למשמעת כוהניה או מנהיגיה; לקבוצות הללו לבוש ותסרוקות השונים מהמקובל בסביבתם; הם חסרי ידע והתמצאות בהוויות עולם מקובלות; לימודיהם כוללים רק מה שלפי שליטיהם "נחוץ-להם"; העגה בה הם משתמשים, מובנת בקושי לבאים איתם במגע ובמידה דומה הם חסרים הבנה לשפה המדוברת בסביבתם החיצונית. לכנות הוויה כזו בתואר "חינוך", הוא רעיון מרחיק לכת לכל הדעות. האם זה מעשי לחברה הקיבוצית ואפילו לאלה המכנים את עצמם "שיתופיים"? אמנם יש בינינו חברות וחברים שהגיעו לדרגת האמונה הדתית ואף חרדית, אולם בדעת מי עולה, כי ניתן לגרור לשם גם את הדורות הצעירים? ושמא הגיע אסא כשר למסקנה, כי רק מתודות הנזירות והחרדות עשויות להשאיר קיבוצים בעולם וזאת הסיבה, שהוא מעלה אותן על הפרק? לי נראה, כי הרעיונות הללו מרחיקי לכת ואני מציע לחשוב על דרכים מתאימות יותר לשימור צורת החיים המיוחדת לנו.

 

5. בסוף הריאיון עובר אסא כשר לנוסח השונה מחלקו הראשון ויש להיות ישר אתו. כאן, עם כל העדינות בה הוא מבטא את השגותיו, לא ניתן להעלים את ביקורתו החריפה כלפי הארגון הקיבוצי ובמיוחד זה ה"שיתופי". הערותיו כוללות שלושה נושאים עיקריים: דמוקרטיה, שקיפות ומשפחה. דמוקרטיה מוצגת אצלו "לא כשלטון העם ולא שלטון הרוב, אלא שלטון ההגינות בכל מישורי החיים המשותפים" וכן, "בדמוקרטיה יש זכות לאזרח לדעת כל אינפורמציה שבידי השלטון" ושאלתו היא, "איפה כל זה מתבטא בשגרת החיים הקולקטיבית של הקיבוץ?" (סוף ציטוט). נושא השקיפות הוא אקוטי ונובע בעיקרו ממצבה של הדמוקרטיה הקיבוצית, אך עניין המשפחה הוא, לדעת כשר, אפילו קשה ורחוק יותר מהתקדמות מאשר הדמוקרטיה והשקיפות. לדעתו, לב הבעיה מודגם ב"יחיד והיחד". "הכל מתנהל בין שני המישורים האלה... אבל חבר הקיבוץ הטיפוסי הוא בעל משפחה, שאולי חלקה בקיבוץ וחלקה לא". והוא מוסיף: "המעבר ללינה משפחתית היה הזדמנות שלא נוצלה לברר את מקום המשפחה. זה לא נעשה ולא גובש בגלוי וכראוי" (סוף ציטוט). הריאיון איננו מוביל לדרכי פעולה, אלא להכרה ברורה, כי ללא התקדמות בנושאים הללו לא יתוקן מצב הקיבוצים. יש לומר, כי מבין הנושאים האחרונים, עניין המשפחה מתקרב לתיקונו דווקא בהתחדשות הקיבוצית והוא גם אחת הסיבות לרצון לבצע אותה. לעומת זאת, בקיבוץ ה"שיתופי" עדיין מוטלת החובה להעדיף בפועל כל מי שנמצא מצידה הפנימי של הגדר ובמילים פשוטות יותר, את ילדיהם של אחרים וזאת, אפילו אם הם נקלטים ויש להם כבר בתים, רכוש וירושה מסודרים מאת הוריהם.

 

נכתב בתאריך
22/4/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו