עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (23)

 

לאן מכאן (23)

מאת חן יחזקאלי, 27/3/2013

 

כשאני רואה דיאלוג בטלוויזיה אני חש צורך להזמין את חברי לדיאלוג בשאלה, מה נדרש כדי שיתאפשר דיאלוג

 

כשטיילנו אמר לי מאור בני: השמש מציקה לי. השבתי לו: תחנך אותה! אמר: אבא, אי אפשר לחנך את השמש! שאלתי: מדוע? השיב: כי אין לה פֵּה! שאלתי: בשביל מה נחוץ שיהיה לה פה? השיב: כדי שתוכל להגיד לנו איך לחנך אותה! אני לא אאשים אתכם אם לא תאמינו לי; אפילו לי היה קשה להאמין ששמעתי אותו אל נכון.

 

הרעיון שיש לחנך לפי דרכו של המתחנך הופיע כבר לפני אלפי שנים כידוע: "חנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי פרק כ"ב, ו). לרעיון זה נדרשה תוספת: כיצד יודעים מה דרכו? והתשובה היא, שואלים אותו. מכאן - כמו גם מטענות אחרות - ברור כי אין חינוך ללא דיאלוג. זו הייתה כבר דעתו של סוקרטס. מדהים כמה תימוכין צריך להביא מן המקורות, מן הלוגיקה ומה לא, כדי לתמוך בדיאלוג, הגם שחיוניותו גלויה אף לילדי בן הארבע.

 

מדהים כמה רעיונות ישנים עדיין נשמעים כחידוש. אחת הסיבות לכך היא אולי זו, שאנשים אומרים שהם מאמצים רעיון אבל אינם מתכוונים לכך. אנשי החינוך האומרים שהם בעד דיאלוג בכיתה והם אף מוסיפים שהם מיישמים זאת, הגם שאינם יודעים דיאלוג מהו. חשוב לדעת כי מרגע שדיאלוג מתחיל התפקידים בו מיטשטשים ומתחלפים, ונעשה קשה והולך לדעת מי המורה ומי התלמיד: על המורה ללמוד מן התלמיד כיצד ללמדו, ועל התלמיד ללמד את המורה זאת על-מנת שיוכל ללמוד מנו. ובמיוחד קשה לדעת מי היוזם, המוביל או הקובע, ומי המצטרף: בדיאלוג היוזמה באה משני הכיוונים, וגם בקשת העזרה, וגם הצעת העזרה, והביקורת, והתיקון. על מורים ללמוד זאת, וזה לא קל להם.

 

מהו הצעד הראשון בכיוון זה? כיצד מתחילים בדיאלוג? על התוצאות הרצויות יש הסכמה: רצוי שלום עולמי, צדק ואחווה. אבל מה נדרש כדי להתחיל? חז"ל אמרו, נדרש לא לכפור בעיקרי האמונה. זה הוליד תרבות של פלפול שעבר זמנו. כיום יש לנו צבא של מומחים לדיאלוג. מהם יש דורשים שנימנע ממחלוקת. בכך הם גורמים לאנשים לומר רק דברים מובנים מאליהם או דברים שאינם מובנים בכלל. אחרים דורשים שנימנע משיפוטים. דרישה נאה זו עשויה לגרום לצנזורה. ויש אומרים כי נדרש לקבל ללא תנאי את כל הנאמר ואת כל הקורה. ואז לא תהיינה לנו דרישות ולא יהיה צורך בדיאלוג. עוד יש אלה הדורשים שנניח לעבר ולעתיד ונתמקד רק בהווה, או שנדבר רק מהלב ולא מהראש, וכך הלאה עוד ועוד.

 

אני עצמי יותר מזדהה עם מה שגננות מלמדות בגני הילדים: נדרש להימנע מאלימות ומהעלבה. זה נימוס בסיסי. הן מלמדות זאת את הילדים. היינו ילדים ולמדנו זאת. וכשבגרנו סברנו שלמבוגרים אין צורך בנימוס בסיסי. גרוע מזאת: אנו לומדים צורות חוסר-נימוס חדשות לנו, כמו למשל להסביר ליריב בדיאלוג דברים שהוא מבין ממילא. סוקרטס הציע להוסיף כחלק מן הנימוס הבסיסי הודאה בטעות וקבלה בתודה של תיקונים. הוא אמר, נדרש שנרצה ללמוד, לא לנצח. חברי ומורי חיים רוזנבלט אומר שנדרש מכל אחד מאתנו להגביל את עצמו בזמן, ומורי יוסף אגסי אומר שלפעמים נדרש גם סדר יום. איני יודע. אני חושב שצריך לדבר על זה. כל פעם שאני רואה דיאלוג בטלוויזיה אני רוצה להזמין את כל חברי לדיאלוג בשאלה, מה נדרש כדי שיתאפשר דיאלוג? מהו דיאלוג מנומס? אולי נתחיל ממה שידוע למאור בני החמוד - שעל כל הצדדים לדבר.

   

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 7 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 8 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 9 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 10 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 11 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 12 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 13 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 14 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 15 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 16 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 17 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 18 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 19 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 20 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 21 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 22 - לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב בתאריך
27/3/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו