עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (22)

 

לאן מכאן (22)

מאת חן יחזקאלי, 18/3/2013

 

האומה האזרחית היא הגוף הסולידארי של כל אזרחיה של המדינה. חסרונה נמצא בשורש אסונותינו. התעוררות מן החלום הציוני (ב)

 

יום אחד סיפר לי בני מאור כי חלם כי הוא משחק עם חבריו בארגז החול: ממש כשם שהוא עושה במציאות. חלומות מציאותיים הם דבר נפוץ. אך יש אנשים שכל חלומותיהם כך. הם קוראים לעצמם מציאותיים, אך באמת הם פסימיסטים או חסרי דמיון. האופטימיסטים המופלגים שבויים בחלומותיהם הוורודים. אבל גם אלה שאינם יכולים לחלום אלא את המציאות אותה הם מכירים, שבויים. כל ניסיון לחלום חלום אחר דורש מהם מאמץ גדול מדי.

 

זכורני: מאז ששמעתי לראשונה את השיר "אם" של יעקב רוטבליט תהיתי על שורה זו: "ועבדאללה אז ישב עם כ"ץ / זה אפשר עם קצת מאמץ...". שאלתי את עצמי: מדוע צריך מאמץ? מהו המאמץ הנדרש? ולשם מה? ידעתי: המאמץ לא נדרש כדי לשבת יחד. עבדאללה וכ"ץ יושבים יחד בקלות. אולי המאמץ נדרש בשביל ליצור אחווה, כזאת שהיא מעבר לישיבה יחד: שיחדלו מלומר זה על זה "בן דודי" ויתחילו לומר "אחי". איני מתכוון דווקא למובן הנאמר בשיר עצמו: "אברהם היה אבינו...". אלא למובן זה, שכולנו אזרחיות ואזרחים באותה מדינה, כולנו בסירה אחת. וידעתי גם כי המאמץ אינו נדרש בגלל שההבדלים ביניהם הם כה גדולים: כי מצאנו אחווה בין אנשים עם הבדלים גדולים יותר בכל מיני מקומות בעולם. אפילו אצלנו.

 

אולי הקושי הוא לדמיין או לחלום על מצב בו יהודים ומוסלמים הם בני אומה אחת מתוקף אזרחותם המשותפת. אך מדוע זה קשה? יש המתקשים כי מרגישים כי זה חלום תבוסתני מדי: לאומיות, הם אומרים, היא דבר כה גדול ועמוק ומורכב, ואזרחות אינה אלא עניין פורמאלי ... ויש המתקשים דווקא מן הסיבה ההפוכה, כי הם מרגישים שרעיון האחווה או הלאומיות האזרחית הוא אוטופיסטי, בלתי אפשרי. איני יודע מדוע: הרעיון מיושם בדרגות שונות בכל המדינות הדמוקרטיות. למעשה הוא היה מיושם גם בחלק מארצות האסלאם עד לפני מאה שנה. וכאן לפני העצמאות, בתקופת העלייה השנייה דווקא. ובכל זאת, בישראל כיום הוא נחשב כל כך מופרך עד שאיש אינו חולמו אפילו, כולל כאלה שהתפכחו מן החלום הציוני, וכולל כאלה שמעולם לא היו שותפים לחלום הציוני הזה.

 

***

דברים אלה מצערים ומדאיגים. לפחות אותי. מבקרי החלום הציוני הדטרמיניסטי, שקועים בחלום דטרמיניסטי אחר, לא פחות מסוכן, המוצג כמציאות והחוסם את הדרך בפני כל חלום אחר: כמו בנדיקט אנדרסון, הם סוברים כי אומה מומצאת אינה קיימת, וזה כולל את האומה היהודית, הפלסטינית וכל שאר האומות בעולם. מכיוון שכל האומות מומצאות, הוא אומר, אז אין אומות. למה לא? הוא לא מסביר. אולי רק טיפשים כמוני זקוקים להסבר והספר של אנדרסון ("קהילות מדומיינות") הוא לא לטיפשים. אבל אילו היו אנדרסון וחבריו דבקים בהגיון זה אז היו מכחישים גם את מציאותן של מכוניות. לא? האמת היא שאומות מומצאות קיימות ואיך. כמו מכוניות. ביניהן מיוחד מקומו של הלאום האזרחי או האומה האזרחית.

 

הלאום המסורתי, הישן, היה מוגדר לפי דת, מוצא אתני, שייכות שבטית וכדומה, ועליו יש מחלוקת אם הוא היה טבעי או המצאה. הלאום האזרחי המשווני, לעומתו, מוגדר לפי אזרחות, והריהו המצאה מוצהרת וגלויה. ובכל זאת הוא ישנו. אויביו אומרים, לאום זה הוא ישות פורמאלית ותו לא. למה ותו לא? הם אינם מסבירים. למה לא יכול להיות שבנוסף לפורמאליות תהיה גם אחווה? ובאמת, האומה האזרחית היא הגוף הסולידארי של כל אזרחיה של המדינה ללא הבחנה בין המשתייכים לדתות או לעדות שונות. היא הדבר שחסרונו נמצא בשורש כל אסונותינו ועוולותינו שהיו וגם, אבוי, שהולכים להיות. אם הלאום הצרפתי או האמריקאי הוא מספיק קיים אז גם אנחנו רוצים.

 

***

האומה האזרחית הומצאה על ידי אבות המהפכות הצרפתית והאמריקאית. בנימין זאב הרצל הסביר שגם הוא מתכוון ליצור אומה מסוג זה ממש. בכל זאת בישראל מכחישים את קיומן של האומות הללו, ומספרים על הרצל שרצה להקים מדינה לכל היהודים בעולם, עם ביטול הגלות וקיבוץ גלויות ושאר רעיונות שהרצל אפילו לא חלם עליהם. למשל, בישראל אומרים כי לארצות הברית אין אומה, כי היא מדינה רב-לאומית. (מצאתי דברים אלה בספרי לימוד אזרחות לבגרות!) כראיה, נהוג להצביע על הקהילות השונות שם כאילו הן לאומים נבדלים. אני עצמי שמעתי פרופסורים ישראלים בעלי שם עולמי מדברים כך, ואיש אינו חולק עליהם. אז שיסבירו לי למה אפילו אם אני לא כל-כך חכם...

 

הבה ונכיר בכך שיש מדינות לאום אזרחיות, ואז נעצום את עינינו לרגע ונדמיין את ישראל כזו: מדינתו של הלאום הישראלי, אשר כל אזרחיה, מכל הדתות, הם בניו ובנותיו. מחויבותה של ישראל ליהדות העולם תעמוד בעינה, גם אם תעבור שינויים. ובתוך ישראל, היהודים ימשיכו להיות יהודים והמוסלמים להיות מוסלמים וכך הלאה, מבחינה תרבותית, מבחינה דתית וכולי: רק לא מבחינה לאומית. כי מבחינה לאומית נהיה כולנו ישראלים. זה אמנם לא יגרע מישראל את מעמדה כמדינה יהודית. להפך. אבל עכשיו נוכל לפתוח את עינינו. ואז נשאל את עצמינו אם מצב עניינים שכזה רצוי ונחוץ. אם כן, כי אז כל שנדרש הוא להכיר באי-הוודאות של אי-ייתכנותו. ככלות הכל, גם ארגז החול המציאותי שליד גן הילדים המציאותי של בני מאור, נולד מחלום. אם תרצו... זוכרים? אז כן. כך אני מבין גם את חזונו של הרצל, ובמובן זה גם אני ציוני. למהדרין.

  

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 7 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 8 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 9 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 10 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 11 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 12 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 13 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 14 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 15 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 16 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 17 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 18 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 19 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 20 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 21 - לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב בתאריך
18/3/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו