עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כיפופי ידיים בחינוך
 

כיפופי ידיים בחינוך

מאת יזהר בן נחום, 14/1/2013

 

מיותר להסביר למה צריך להימנע ממצב שבו ילד משתתף במסיבה בצו בית משפט

 

לפני שבועות אחדים החליט הוועד שלנו להביא לידיעתם של כל חברי הקהילה באמצעות הדוא"ל עניין מטריד, הקשור למערכת החינוך של היישוב. כידוע, החליט משרד החינוך על חינוך חינם לילדים מגיל שלוש, אלא שהורים רבים ברחבי המדינה ובכללם גם מרבית ההורים בבית קמה מעדיפים לשלם, כדי לאפשר לילדיהם רמת חינוך גבוהה יותר. מהמכתב שהפיץ הוועד למדנו, שיש בקהילה שלנו משפחה המבקשת לקבל חינוך חינם במסגרת מערכת החינוך של בית קמה.

 

הוועד הביע חשש (מוצדק, לדעתי) מפני אבדן היכולת לקיים בבית קמה מערכת חינוך איכותית, למרות שרוב ההורים מעוניינים בקיומה ומוכנים לשלם עבורה. מהתקשורת למדנו שגם בקיבוץ אילון צצה בעיה דומה, אלא ששם הגיעה המחלוקת לממדים חמורים בהרבה וכלי התקשורת, בדרך הטבע, עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב. הסיפור נפתח בכך שמערכת החינוך בקיבוץ אילון הודיעה לאם שאינה משלמת עבור החינוך של בנה, כי מסיבת חנוכה בגן מתקיימת מעבר לפעילות החובה של הגן ולכן לא יוכל בנה להשתתף בה. סופו של הסיפור הוא שהילד השתתף במסיבת חנוכה, משום שכך פסק בית המשפט.

 

אותה אם בטוחה שהיא אם טובה. כך חשב גם האב שתבע למשפט את הזמר קובי פרץ, שאמר מילה שאינה מהוגנת בחגיגת בר המצווה של בנו. לדעתי, שניהם הורים רעים ובכלל יש לי בעיה עם רודפי צדק נלהבים מדי, אבל מה שמעניין אותי, במקרה זה, היא התנהלותו של הקיבוץ. אני סבור שמיותר להסביר למה מצב שבו ילד משתתף במסיבת חנוכה בצו של בית משפט הוא מצב שראוי לשלם מחיר כדי לא להגיע אליו. אם אמו של הילד אינה מבינה זאת, יש לצפות ממוסדות הקיבוץ להפעיל שיקול דעת ולעצור לפני הטיפוס על צמרת העץ.

 

האם גם אצלנו, בבית קמה, צפויות תמונות דומות? אני מקווה מאוד שלא. לעולם לא נוכל לדעת כיצד עלולה להתנהג משפחה אחת בקהילה של מאות משפחות, אבל יש לנו, כחברי קהילה, זכות לצפות מהאנשים שבחרנו להנהיג אותנו ולפעול בשמנו לנהוג בתבונה רבה יותר. נכון להיום, יש לומר, הם אכן נוהגים כך.

 

ושוב, כמו במקרים רבים אחרים, אני שואל את עצמי לגבי הקשר בין אירוע חריג וקיצוני ובין האווירה הכללית במקום שבו התרחש אותו אירוע. פתגם נדוש אומר שפיקח יודע איך להיחלץ מצרה שחכם לא נכנס אליה. התקווה שלי (לא בטחון, אבל לפחות תקווה), שבבית קמה לא נראה ילד משתתף במסיבה בגן בצו שופט, נשענת לא רק על האמון שלי במוסדות בית קמה שישכילו לנהוג בתבונה במצב דומה, אלא גם על כך, שבבית קמה יש הכרה כללית, הן מצד המוסדות והן מצד "העם", בחשיבותה של "רוח קהילה", שמצבים כאלה אינם חלק ממנה.

 

"הם לא רוצים תרבות", התלונן רכז תרבות בקיבוץ אחר. "הם", כלומר אנשי ההרחבה בקיבוצו. "הם חוזרים מהעבודה בשמונה וחצי בערב. אין להם כוח לכלום וכלום לא מעניין אותם. רק שתבדר להם את הילדים". יכולתי להזמין אותו למסיבת חנוכה בבית קמה. יכולתי לספר לו איך "הם" חוזרים מהעבודה בשמונה וחצי בערב ועדיין יש להם כוח לחזרות, אבל קודם כל הוא צריך להפסיק להשתמש במילה "הם" ולהחליף אותה ב"אנחנו". "אתה יכול להזמין גם את אנשי ההרחבה", כתב לי במייל איש חביב אחד, שבא להרצות בבית קמה. איך מסבירים שאצלנו משפט כזה מצלצל בערך כמו "אתה יכול להזמין גם את האנשים ששמם מתחיל באות מ'", כי החלוקה הזאת כבר מזמן נמחקה אצלנו מהמילון המקומי? "תגיד לי", התעניין אותו רכז תרבות. "אתה עושה פעילויות גם לגיל הרך?" לא, עניתי לו. "אני לא עושה פעילויות לגיל הרך. אני עושה פעילויות לקהילה, מגיל 0 עד גיל 89". "אל תנאם לי", כעס בן שיחי. "שאלתי אותך שאלה. תענה לעניין." אבל זה בדיוק העניין, להבין מה זה אומר להיות קהילה.

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
14/1/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו