עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / שנית, לא תיפול
 

שיתופי - חדשני / שנית, לא תיפול

מאת אורי הייטנר, 5/10/2012

 

ההעפלה בנתיבות "מסדה" וההעפלה הפיזית למצדה הן חלק מהכמיהה להתחדשות ציונית: יצירת קרקע לצמיחת יחיד אחראי וריבון וחברת מופת, לאומית וריבונית

הפירצה בחומה דרכה חדרו הרומאים, לעיר גמלא הנצורה בשנת 67. הצילום לקוח מויקיפדיה

לפני 18 שנים, בימים אלה ממש, הייתי שותף לשביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא; אחד משיאי המאבק על הגולן. בקרבת המתחם בו ישבנו, התנוססה כתובת ענק: "שנית גמלא לא תיפול".

 

כמה מפעילי המאבק, אמרו תחת חופתם, בעת שבירת הכוס, לאחר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני": "שנית גמלא לא תיפול!"

 

המשפט הזה, הוא פרפרזה למשפט "שנית מצדה לא תיפול". כאשר התפרסם בציבור ובתקשורת דבר זיהויה וגילויה של העיר גמלא, הודבק לה הכינוי - "מצדה שבגליל" או "מצדה שבגולן". אולם מגלה גמלא, מי שהוביל וניהל את החפירות בעיר, שמריה גוטמן, חבר קיבוץ נען, חינך אותנו להתנגד בתוקף לזיהוי בין גמלא למצדה. בעוד מצדה הייתה מבצר צבאי שהקימו הקנאים בסוף המרד, גמלא הייתה עיר ואם בישראל, בירת הגולן, במשך 200 שנה. גם הסוף של העיר, הדומה במקצת לתיאור סופה של מצדה, מה שהביא לזיהוי בין המקומות - הוא סוף שונה, על פי גוטמן.

 

על פי המסופר ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים", של יוסף בן מתתיהו, המתבצרים במצדה הרגו את נשותיהם וילדיהם והתאבדו לפני קרב, טרם נפילת המבצר. לעומת זאת, בגמלא, נערך קרב שבו רבים מתושבי העיר נטבחו, והנותרים נדחקו אל המצוק. בשלב האחרון של הקרב, כשאפסה כל תקווה, האחרונים "תפשו את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמוק מאוד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מקשי לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעומתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר" (מלחמות היהודים, ספר רביעי, פרק א', תרגום שמחוני). בתרגום החדש, של ליזה אולמן, הדברים מפורשים יותר: "אז קמה סופה עזה... מעוצמת הרוח לא יכלו עוד היהודים לעמוד איתן על שולי המצוקים, שכן לא היתה לכפות רגליהם אחיזה איתנה, ואף לא יכלו לראות את האויב המתקרב. כך עלה בידי הרומאים להעפיל אל הפסגה, ומיד כיתרו את כולם אף לפני שיכלו להתגונן או לבקש רחמים; שכן זכר חבריהם אשר נפלו בהתערותם הראשונה הבעיר את חמתם נגד כולם. בהיותם מוקפים מכל עבר נואשו רוב היהודים מכל תקווה להציל את נפשותיהם, חיבקו את בניהם ואת נשותיהם ויחד עמם השליכו עצמם מטה, אל התהום".

***

מדוע היה חשוב כל כך לגוטמן להצביע על ההבדל בין מצדה לגמלא? שמא גם הוא היה שותף לאופנה האנטי מצדית, המציגה את מצדה כ"טירוף", המאשימה את ישראל ב"תסביך מצדה", המציגה את לוחמי מצדה ככת של מתאבדים מטורפים? כמובן שלא. מעטים השפיעו על הפיכת מצדה לאתוס ציוני יותר משמריה גוטמן, מראשוני וראשי תנועת הנוער העובד ותנועת הקיבוץ המאוחד. הוא היה בראש יוזמי המסעות למצדה ובראש יוזמי החפירות במצדה. בספרו "גמלא - עיר במרד" מספר גוטמן, שעוד בהיותו בתנועת הנוער, מלחמת היהודים ברומאים העסיקה אותו מאוד - במחשבה, בקריאה ובמחקר. מכאן נבעו כל עיסוקיו במצדה ובאופן טבעי, כשעמד בראש הסקר הארכיאולוגי בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, "כבר בראשית הסקר חשבתי על איתור העיר גמלא, שכן ביקשתי למצוא את שרידי אותו יישוב, שהיה במוקד האירועים ההיסטוריים בראשית מלחמת היהודים ברומאים". גוטמן ראה בגמלא סמל גדול יותר ממצדה, בהיותה עיר שלחמה על חייה, ובעיקר בשל תפיסתה את עצמה כלוחמת על שלום האומה כולה, כפי שנכתב על המטבע שהתגלה בה "לגאולת ירושלים הקדושה". אולם הוא בהחלט היה שלם עד יומו האחרון עם אתוס מצדה.

 

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) צייר את לוחמי מצדה באור שלילי ביותר. הם היו סיקריים, הפלג הקיצוני ביותר בקרב הקנאים, וגישתו של בן מתתיהו לקנאים בספרו הנו שלילי מיסודו. יש לזכור שבן מתתיהו היה מן המפקדים הבכירים של המרד, שבגד וערק למחנה הרומאי, וספרו אינו חשוד באובייקטיביות. גם חכמי התלמוד הבבלי, שלא אהדו את הרוח הלאומית בא"י, לא אהדו את הקנאים, בלשון המעטה, והדבר בא לידי ביטוי בכתביהם. בן מתתיהו מתאר את לוחמי מצדה כמי שפשטו למטרות שוד על עין גדי, וברור שעם מעשים כאלה אי אפשר להזדהות. יש לציין, שבספר יוסיפון, שאף הוא מתאר את ההיסטוריה של המרד, הקרב במצדה אינו מסתיים בהתאבדות, אלא בקרב גבורה עד טיפת הדם האחרונה של המתבצרים.

 

הגל המתאר את מצדה כביטוי ל"טירוף לאומני" ואת האתוס הציוני של מצדה כ"תסביך", הוא גל מאוחר, של 40 השנים האחרונות. הציונות, שקראה תגר על הפסיביות היהודית המצפה למשיח, העלתה על נס את האקטיביות היהודית, של יהודים שלקחו את גורלם בידם, קראו תגר על הכובש ונאבקו על חירות עמם. מצדה הייתה אחד מסמלי המופת של הציונות. היא הייתה מופת של הזרם הרוויזיוניסטי, ושיר בית"ר, ההמנון של בית"ר שהבית האחרון שלו היה גם ההמנון של האצ"ל, פרי עטו של ז'בוטינסקי, מסתיים במילים "יודפת, מסדה, ביתר". אך מצדה הייתה בראש ובראשונה סמלה של תנועת העבודה, של תנועות הנוער החלוציות ובראשן "הנוער העובד" ו"מחנות העולים" ובמיוחד של הפלמ"ח. המסעות למצדה, הטקסים במצדה, היו בין השיאים החינוכיים של תנועות הנוער, של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשיתו. מצדה הייתה מודל ההזדהות של מורדי הגטאות. היא גם הייתה המודל של תכנית ההתבצרות של היישוב תחת איום הפלישה הגרמנית לא"י בפיקודו של רומל - תכנית "מצדה על הכרמל".

 

מי שיצר, יותר מכל אדם אחר, את האתוס הציוני של מצדה, היה המשורר יצחק למדן, שכתב בשנות העשרים של המאה שעברה את הפואמה "מסדה" (התפרסמה בתרפז 1927). עם פרסומה, היוותה "מסדה" מקור השראה רב עוצמה לדורות של חלוצים ולוחמים. רחל המשוררת כתבה על הפואמה, עם צאתה: "נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון. מתענה בענותן, מתייאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: 'חזק, חזק ונתחזק!' אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת חיי יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם. סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט. אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מושרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים. אופיינית לה לפואמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעוק, לספוק כפַּיִם. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום".

 

הפואמה נכתבה כשהציונות והיישוב היו במשבר עמוק. התחושה - תחושה של שכול וכישלון. שניים מהמנהיגים הגדולים של העלייה השלישית, יוסף טרומפלדור וחיים ברנר, נפלו. ומתהומות הייאוש, נתלה למדן דווקא במצדה כביטוי להכרח לקרוא תגר ולהפוך את הייאוש - מסד לתקומה. שיאה של הפואמה היא האמירה האלמותית: "שנית מסדה לא תיפול!".

***

מה קרה לה, לתנועת העבודה, שחִנְכה על אתוס מצדה והפכה את עורה לכדי גינוי "תסביך מצדה"? לא אגע בכך במאמר זה. במאמר זה אני רוצה להעלות על נס את העובדה, שכחלק מן התופעה החשובה והגדולה, של התחדשות יהודית וציונית בקרב הנוער והצעירים, ובפרט בקרב תנועות הנוער של תנועת העבודה - יש רנסנס לאתוס מצדה. תנועת "הנוער העובד והלומד" ותנועת הבוגרים שלה - "דרור ישראל" חזרה למסעות למצדה, לשחזור המסעות של ראשוני התנועה, פורצי שביל הנחש, בשנות השלושים. הוא הדין בתנועת "מחנות העולים" ותנועת הבוגרים שלה - "קבוצות הבחירה". לאחרונה, הוציאה תנועה זו מסכת מאת יריב בן אהרון, מאנשי הרוח הדגולים של התנועה הקיבוצית ושל תנועת העבודה - "מסדה". זוהי מסכת המעניקה חיים חדשים לפואמה של למדן. בן אהרון מביא את הפואמה בשלמותה, וכמו במסכתות קודמות שערך - הטקסט העיקרי, הפואמה של למדן, היא מרכז הדף, וסביבה, כבדף גמרא, פרשנות והפניה למקורות. המסכת היא תוצר של לימוד לעומק של הפואמה, בידי חברי קבוצות הבחירה, בהנחיית יריב בן אהרון. המסכת אף יצאה בהוצאת תנועה זו. החוברת מעוטרת באיורים של נחום גוטמן, שעיטרו מהדורה מהודרת של "מסדה" משנת 1951.

 

המסכת מרתקת. היא מבהירה ומפרשת את הפואמה, שאינה עוסקת במצדה, אלא בציונות ובהיאחזות העקשנית בא"י על אף הקושי המייאש, כאשר מצדה משמשת כהשראה לחלוצים. יריב דורש את השימוש דווקא בתרגום ליוונית של מצדה - מסדה, במובן של מסד, אבן יסוד, המחברת את הסמל העתיק של האחרית, לראשית החלוצית החדשה. המסכת מבארת את השיח שמנהל למדן עם שלוש דמויות מפתח "אבטליון" - הוא "חוזה מסדה", "המתפלש" - הוא "נזיר מסדה" ו"המתפלל", כשיח עם שלושת מוריהם ורבותיהם של החלוצים: א.ד. גורדון, ברנר וביאליק (בהתאמה). בהמשך מופיע גם "יוסף הגלילי", הוא יוסף טרומפלדור. מה שאינו מודגש דיו במסכת, לטעמי, הוא הפולמוס של הפואמה עם הגישה החרדית, הגלותית, של "שלוש השבועות" וההתרסה של מי שבמודע "עולים בחומה". החלוצים המתעקשים לעלות לארץ הקשה הזאת ולהיאחז בה בכל מחיר, הם בני דמותם של לוחמי מצדה, שהיו מוכנים לשלם כל מחיר במלחמה על החירות. אולם אחריתה של החלוציות הציונית תהיה שונה לחלוטין מאחריתם של לוחמי מצדה: שנית מסדה לא תיפול!

 

***

אורי הורן ואילן גזית, חברי קבוצות הבחירה של "המחנות העולים" כתבו אחרית דבר יפה ומרגשת למסכת. במאמרם, הם סיפרו את סיפור הזיקה של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה טרם הקמת המדינה, ואת תחיית הזיקה הזאת בידי בני דורם, היום. "שחזור המסע סביב ים המלח הוא שחשף עבורנו, חברי קבוצות הבחירה של המחנות העולים את הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן. התחלנו להתעמק בה, בראשית שנות האלפיים, כאשר למדנו על 'כנס מצדה' (1942). הקריאה בפואמה הייתה קשה. למדן משתמש בשפה עשירה וסמלית. היה צורך להקדיש מאמץ לפענח אותה. בנוסף הטרידו אותנו השאלות: האם למדן מתכוון ממש למבצר מצדה? ומה הקשר בין היצירה 'מסדה' למצדה ולרוח מצדה? עם קריאת טיוטת המסכת שכתב יריב בן אהרון, התחלנו למצוא תשובות. המסכת והפואמה מהוות גשר בינינו לבין חלוצי העלייה השלישית תוך התייחסות סימבולית לעלילות מצדה. ההעפלה בנתיבות 'מסדה' וההעפלה הפיזית למצדה הן חלק מהכמיהה להתחדשות ציונית: יצירת קרקע לצמיחת יחיד אחראי וריבון וחברת מופת, לאומית וריבונית - מדינת היהודים.

 

מצדה היא סמל לנפילת מעוז ההתנגדות האחרון במרד הגדול וסמל לקנאות לחירות. היא מהווה חוליה בשרשרת הגבורה והמרד. לכן דחינו את הפוסט ציונים, מְשָׁבְּרֵי לוחות ומיתוסים, ושבנו לברר ולהבין את הסיפור ולחדד לעצמנו את התשובה לשאלה כיצד לחנך עליו בימינו. ... למדן אינו מביא את סיפור ההתאבדות הקולקטיבית במצדה שתיאר פלביוס. תחת זאת הוא מדגיש: 'שנית מסדה לא תיפול!' למדן מבקש לברוא חברה. הוא מחייב את החיים. שאיפתו היא שאיפת שלום ואם יש בלבו מקום לנקמה, היא תבוא לידי ביטוי במה שאנשי המחנות העולים קראו על פסגת מצדה, ומאוחר יותר עם הקמת בית הערבה, 'הנקמה הבונה': התשובה שלהם למלחת העולם השניה ולהשמדת היהודים היתה בנייתה של חברה קיבוצית חופשית ושוויונית - חברת מופת, ובניית הכוח שיגן עליה - הפלמ"ח. עם רוח זו אנו עולים היום למצדה ומחייבים את חיי המרד והדרור. 'מסדה ' של למדן היא סמל לקנאות חלוצית ציונית. קנאות לעצמאות וריבונות יהודית במולדת, קנאות לעברית, קנאות לצדק חברתי. הקנאות של למדן הברנרי איננה מול רומא, הוא קנאי מול הגלות שבקרבנו. זוהי קריאה להתחדשות יהודית סביב הגרעין החלוצי, המסור בכל נפשו להגשמת חברת מופת בעזרת הון לאומי. במסגרת שחזור המסע סביב ים המלח, המתרחש אחת לשנה, אנחנו מבקשים להתמודד עם התלישות וההתבוללות שמאפיינת את החיים בחברה הישראלית".

***

ביום שחרור ירושלים, מיד אחרי הגיע הידיעה, כתב חיים חפר את הפואמה "היינו כחולמים", שפורסמה למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". בפואמה, מפגיש חפר את הרמטכ"ל, רֵעוֹ ומפקדו יצחק רבין, עם דוד המלך.

 

מעניין לראות את המקום בו תפסו גיבורי מצדה במקאמה של הפלמ"חניק, המבטאת את רוח הדור שלו, דור תש"ח:

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. // ותקום דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק. // ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת. // ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות. // ויקום דוד המלך וייטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור.

 

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
4/10/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו