עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לכל דבר - תג מחיר
 

לכל דבר - תג מחיר

מאת יזהר בן נחום, 12/9/2012

 

רשימת התעריפים במועדון של הקיבוץ המופרט בו ביקרתי כללה סעיף יוצא דופן: טקס הלוויה - 100 ₪

 

לפני זמן מה הזדמנתי לקיבוץ מופרט ששמו שמור במערכת. המועדון באותו קיבוץ שופץ ומראהו נאה מאוד, אך לפני שפתחתי את דלתו, התעכבתי להעיף מבט במודעה שנתלתה בכניסה: רשימת התעריפים לשימוש במועדון. לא רק על אירועים פרטיים יש לשלם באותו קיבוץ, אלא גם על ישיבות של ועדות. הסעיף שצד את עיני היה "הלוויה - 100 ₪". ידידה שלי מקיבוץ מופרט אחר סיפרה לי פעם שבן זוגה אחראי על ההגברה בקיבוץ, כולל הגברה בהלוויות ולכן, בכל פעם שנודע לה על פטירתו של חבר קיבוץ, היא יודעת שבאותו חודש תיהנה משפחתה מהכנסה נוספת.

 

ייאמר לשבחו של אותו קיבוץ שמועדונו שופץ, שאיש אינו מגדיל את הכנסת משפחתו מאותם 100 ₪ המשולמים עבור שימוש במועדון להלוויה (לגבי הגברה לא שאלתי). בטור "ע"ח מי" באותה טבלה בפתח המועדון נכתב "ו. אבלות". מכיוון שהמועדון שייך לקיבוץ, אותם 100 ₪ עוברים מטור אחד למשנהו בהנהלת החשבונות מבלי שאיש ירוויח או יפסיד דבר.

 

בדיחה בעלת זקן ארוך בהרבה מזקנו של כותב הטור הזה מספרת על פרסי שהתערב עם חברו תמורת מאה שקל שיאכל חרא. אחרי שזכה בהתערבות וקיבל את הכסף, אמר לו החבר שגם הוא מוכן להתערב ולבצע אותה משימה תמורת סכום זהה. החבר עמד במשימה בהצלחה וחברו החזיר לו את מאה השקלים. התוצאה הסופית הייתה ששניהם אכלו חרא בחינם. זה, ככל הנראה, מה שקורה באותו קיבוץ. לא מנסים שם לגזור קופון על חשבונן של משפחות אבלות (וטוב שכך), אז למה בכלל צריך את התחשבנות הזאת? ודרך אגב - מה קורה אם בשנה מסוימת נפטרו יותר חברים ממה שתוכנן בעת בניית התקציב? האם ועדת אבלות מודיעה למשפחות האבלות: "לצערנו, התקציב לשנת הכספים הנוכחית נגמר ולכן לא ניתן לקיים הלוויות במועדון עד ינואר הבא"? (כשהתחתנתי, הייתה בבית קמה החלטה שעושים רק שתי חתונות בשנה. אולי אפשר לקבל החלטה דומה גם לגבי הלוויות?)

 

אצלנו, בבית קמה, זה היה אמור להיות מסובך יותר, כי אצלנו יש קיבוץ, שיש לו נכסים וקהילה, שרוב חבריה אינם חברי קיבוץ. לכן, כאשר הקהילה משלמת לקיבוץ עבור שימוש במבני ציבור, מדובר בכסף אמיתי שעובר מיד ליד ולא בתרגילי התחשבנות שמתבצעים בתוך ישות כלכלית אחת. אז למה במועדון של בית קמה אין רשימת תעריפים כזאת? ("אוי ואבוי!", אמר לי מישהו. "שלא תעז לכתוב על זה בעלון. עוד תיתן להם רעיונות") התשובה היא פשוטה. הקהילה שלנו מעבירה לקיבוץ כל שנה סכום גלובאלי עבור "שימוש במבני ציבור". בהיעדר מעקב שוטף, איש אינו יודע האם העלות הריאלית של אחזקת המועדון וחדר האוכל (חשמל, ניקיון, בלאי ועוד) גבוהה או נמוכה יותר מאותו סכום גלובאלי. אז מי מרוויח ומי מפסיד? לדעתי, כולם מרוויחים.

 

בעיתון "ידיעות הקיבוץ" מ-31.8 מציע חבר קיבוץ תל קציר לכתוב "אמנה ברורה בין החבר לבין התושב על הציפיות ודפוסי החיים בין שתי האוכלוסיות השונות". אם יש בבית קמה אמנה כזו, מעולם לא ראיתי אותה ואין לי מושג מה כתוב בה. מה שאני יודע הוא, שבבית קמה מושקע מאמץ רב כדי שתהיה לנו פה אוכלוסייה אחת ולא "שתי אוכלוסיות שונות".

 

איך עושים את זה? יש כמה דרכים, שרובן קשורות ברצון טוב ולא באמנות כתובות למיניהן. בין השאר, מומלץ למעט ככל האפשר בהתחשבנויות קטנוניות. אגב, יש לי גם משהו חיובי לומר על אותו קיבוץ שבו ביקרתי. ועדת תרבות פטורה מתשלום על פעילויות במועדון. כך בפירוש נכתב באותה טבלה התלויה בכניסה. לא בכל הקיבוצים המופרטים זה כך. אבל למה התרבות נהנית מפטור וההלוויות לא?

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
12/9/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו