עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הטראומות שבדרך
 

הטראומות שבדרך

מאת אלישע שפירא, 27/6/2012

 

אם תמשיך ממשלת נתניהו ל"הרעיב" את השירותים הציבוריים בדרך להפרטתם, צפויות לנו עוד טראומות לאומיות בעתיד. האחריות תהיה של הממשלה, האשמה - שלנו

 

בשבוע האחרון הוצפה התקשורת במאמרים וכתבות שעסקו בשתי טראומות לאומיות קשות, אירועים שהתרחשו במרחק 29 שנה זה מזה. האחד הוא מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה אז, על פי מיטב האירוניה של ההיסטוריה, "מלחמת שלום הגליל". בהמשך שינו את שמה ל"מלחמת שולל", היות והיא הובלה ונוהלה ללא הסכמה על מטרותיה ותוך מסירת דיווחים מטעים לציבור, וגרוע מכך למקבלי ההחלטות ובראשם לראש הממשלה מנחם בגין; המלחמה שגבתה קורבנות רבים ועל נחיצותה ותוצאותיה מתווכחים אצלנו עד היום.

 

השני הוא השריפה הנוראה בכרמל. השריפה שגבתה 44 קורבנות בנפש. שני האירועים הצטלבו השבוע בתקשורת, לרגל מלאת 30 שנה למלחמה ההיא ולרגל פרסום דו"ח מבקר המדינה על מחדלי השריפה. היום ואז, עולות בהכרח שאלות האחריות והאשמה.

 

ממלכת אי הוודאות

 

שוב אנו מיטלטלים בין הקצוות: בין "כולנו אשמים", לבין הטלת האשמה כולה על "הקודקודים", לבין איש אינו אחראי ו"הכל מידי שמים". המשותף לקצוות שהם משחררים מאחריות (לא אשמה) אנושית פשוטה. "כולנו אשמים" משמעותו איש אינו נושא באחריות. הטלת כל האשמה על העומד בראש, כזה או אחר, משמעותה באותה המידה שחרור הרבים מאחריותם. האחריות המועטה של מי שצריך היה לטפל בכלים בימ"חים, או בכבאיות במוסכים, האחריות של מי שהשאיר גחלים לוחשות, של מי שראה ולא דיווח וכו'.

 

הקרב האומלל בסולטן יעקב (במלחמת לבנון הראשונה) שזכה לסיקור נרחב השבוע, הוא אירוע כמעט שגרתי במציאות המלחמות. השתתפתי כחייל וכמפקד בשלוש מלחמות וראיתי את הדברים מקרוב. ראיתי איך מתוך המהומה צומחים הצל"שים, כפי שצומחות האשמות שאנשים נושאים איתם לכל שארית חייהם. לא במקרה אמר גנרל קרל פון קלאוזוביץ: "המלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות והאקראיות".

 

כבוקר לשעבר צברתי ניסיון לא מועט במאבק בשריפות בשדות וביערות. במובן מסוים השרפה דומה למלחמה וגם היא בבחינת ממלכת אי הוודאות. עוצמת האש, הרוחות המתחלפות, המרחב, התצפית המוגבלת, קשיי הקשר והתקשורת כאשר נלחמים באש, הכל עושה את זירת המלחמה באש למהומה שקשה לשלוט בה. מצב מערך הכבאות בישראל הוא תוצאה של מה שהושקע, או לא הושקע בו, בעשרות שנים. האיכות האנושית של מערך הכיבוי אינה מנותקת ממצבה של החברה הישראלית בכללה ומסדרי העדיפויות שלה. אך התאונה של האוטובוס שעלה באש היא דבר עצוב שיכול לקרות בתנאים של שריפה כה גדולה. מעבר מוצלח בוואדי והתגברות מהירה יותר על השריפה היו מזכים את מי שהוביל בצל"ש. אסון כבד בכלא דמון, על אסיריו הביטחוניים, אם היה קורה כתוצאה מאיחור הגעתם של הסוהרים, היה עילה להקמת ועדת חקירה בין-לאומית ולהגשת תביעה לבית המשפט בהאג.

 

עם כל חוסר הערכתי את הממשלה הזו ואת מרבית שריה, הם לא אחראים לאסון יותר מהאלמוניים שהשאירו אחריהם גחלים לוחשות, כפי שרבים עושים מדי יום. הם אינם אחראים יותר ממי שראה את השריפה מתפשטת ונסע לדרכו ולא התריע ולא הזעיק. הם אינם אחראים יותר ממי שקיבל את ההודעות אבל היה עסוק ולא הבין את חומרת האירוע. איש לא ציפה מהם לקחת אחריות על ניהול השריפה בשטח ועל המאבק לבלימתה.

 

אחריות הציבור

 

לא לכל מה שלא עלה יפה נכון להדביק "אשמים". כאשר יאנוש בן גל אמר, בעקבות מלחמת לבנון: "אני אחראי לטוב ולרע על כל מה שקרה בגזרה עליה פקדתי, כולל התוצאות העגומות של הקרב בסולטן יעקב", אין נובע מכך שהוא "אשם" במשהו. האחריות של הממשלה לשירותי הכבאות אינה עושה את שריה ל"אשמים". האחריות כוללת ומקיפה תמיד רבים בכל הדרגות, כפי שההצלחה אינה אף פעם כולה בזכותו של גנרל אחד, מנהל יחיד או שר. היא תמיד תוצאת מעשיהם של רבים. "הקודקודים" נבדלים מאחרים בהיקף האחריות המוטלת עליהם, אך אנחנו, הציבור, איננו משוחררים מהאחריות להנהגה שהפקדנו בידה את ההובלה. הובלת המדינה, העיר, הישוב, המפעל או ועד הבית. רבים הריעו בזמנו לאריק שרון וכינו אותו "מלך ישראל ומושיעה", עד שהוא השתמש בתמיכת ההמון כדי להונות את עם ישראל.

 

רבים מכתירים היום את ביבי נתניהו כ"מלך ישראל" החדש. את נתניהו שהוא יותר מכל אדם אחר אחראי לשיח המדיני החלול ולתרבות ה"כאילו", ההולכת ומשתלטת עלינו. הוא מי שתורם לבלבול בין "הדמות" ל"תדמית", להשתלטות השוק הפרוע על המשק שלנו, להפרטת השירותים הציבוריים, עד שמדברים כבר גם על הפרטת שרותי הכבאות והשב"ס, ואפילו על הפרטת חלק משרותי הביטחון. אם הדבר יעלה בידו ובידי ממשלתו, צפויות לנו עוד טראומות לאומיות רבות בעתיד. האחריות תהיה שלהם, האשמה תהיה שלנו.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
27/6/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו