עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מי רוצה חקלאות
 

מי רוצה חקלאות

מאת יזהר בן נחום, 17/6/2012

 

הסיפור הזה של בעלות על אמצעי ייצור חקלאיים כשאנשים אחרים עובדים בהם ומנהלים אותם, לא יחזיק מעמד לנצח

 

חג השבועות היה מוצלח לכל הדעות, כמו בשנים הקודמות. ההצלחה הזו מייתרת את הצורך לשאול מה בעצם הקשר בין חג חקלאי ליישוב שלנו בהרכבו הנוכחי. לפני כמה שנים, כשענפי המשק החלו להיעלם בזה אחר זה, ביצעתי עם איתי זידנברג וליאור דוידוביץ' מערכון היתולי לחג הביכורים, שבו מנחה הטקס מזמין את הענפים להביא ביכורים ובכל רגע מתפרץ שליח לבמה ומבשר שבעצם, הענף שהוזמן להביא ביכורים חוסל.

 

המערכון ההוא זכה בזמנו לביקורת חריפה. האשימו אותנו שאנחנו מציירים תמונה שחורה ופוגעים בשמחת החג. היום כולם כבר יודעים שנשארו בבית קמה רק שני ענפים חקלאיים וגם הם משותפים עם משמר הנגב, אבל זה לא פגע בשמחת החג. רק חברי צוות שבועות יודעים שהחלק הקשה ביותר בארגון החג היה הניסיונות להשיג מינימום של שיתוף פעולה מצד הענפים, אבל מה זה חשוב? הייתה אווירה נהדרת, המסכת הייתה נחמדה והקהל נהנה. בשורה התחתונה - גם כשכבר כמעט אין חקלאים ביישוב, הוא עדיין יכול להיראות כמו כפר ולחגוג כמו כפר.

 

כפר? אנחנו כפר? מה זה בכלל המילה הזאת "כפר"? מושג חיובי או שלילי? אם שינו את שמו של משרד החקלאות (וגם את תוארם של השר או השרה המכהנים בו) ל"משרד החקלאות ופיתוח הכפר", זה אומר שכל הקיבוצים והמושבים בישראל הם "כפרים", אבל מאז ייסודה של פתח תקווה (1878, בעברית שנת תרל"ח) לימדו אותנו שליהודים בישראל אין כפרים. יש מושבות, קבוצות, מושבים, קיבוצים, אבל "כפרים" הם יישובים ערביים. ההפרדה הלשונית הזו שימושית בעיקר עבור התקשורת. במקום לדווח על רוצח/אנס/שודד "בן מיעוטים" ולהיחשד בגזענות, אפשר לכתוב או לשדר "מתגורר באחד הכפרים באזור", "נעצר בכפרו" וכו'.

 

***

בכל זאת יש כמה כפרים יהודיים - כפרי נוער, כפרי נופש ואפילו "כפר עבודה". רפול המנוח נהג לדבר על תל-עדשים בתור "כפר" וגם במה שמכונה "שירי ארץ-ישראל" יש לכפר מקום נכבד ("אנחנו שנינו מאותו הכפר" הוא רק דוגמה אחת). המילה "כפר" מופיעה בשמם של מושבים וקיבוצים רבים ואפילו עיר אחת - כפר-סבא. כל זה אינו מסייע לנו להשיב על השאלה האם המילה "כפר" מעוררת אצלנו אסוציאציות חיוביות או שליליות. כפר הוא מקום שקט, שזה יתרון עבור חלק מהאנשים וחיסרון עבור אחרים. כפר מתקשר עם "פרובינציאליות". אבן-שושן מגדיר "פרובינציאלי" כ"בן כפר, אדם תמים ומוגבל באופקיו". לא ממש מחמאה או תדמית שמישהו מעוניין להיות מזוהה איתה. "כפר" זה גם רפת וריח הזבל, שהמשורר לוי בן אמתי מדגניה ב' כתב עליו שיר תהילה, אבל לא כולם שותפים לדעתו.

 

בין החששות מפני הרחבה שמועלים בקיבוצים, מופיע גם "העירונים האלה עוד עלולים לדרוש שנסגור את הרפת, כי הריח של הזבל מפריע להם". אני טוען כבר מזמן שחששות מפני הרחבה ו"העירונים האלה" הופכים לנבואה שמגשימה את עצמה, כי כשבאים מההתחלה בגישה שלילית וחשדנית, זה גם מה שמקבלים. בבית קמה, בכל אופן, עוד לא שמעתי עד היום על ניסיונות של משתכנים בהרחבה לפגוע באופי החקלאי של היישוב. כאמור, כשוועדת תרבות מארגנת חג חקלאי, היא זוכה להרבה יותר שיתוף-פעולה מאנשי ההרחבה ה"עירונים" מאשר מהקיבוצניקים.

 

אם נשקפת היום סכנה לאופי החקלאי של בית קמה ויישובים חקלאיים אחרים בישראל, מקור הסכנה איננו אנשי ההרחבה. הבעיה היא שאנחנו, הקיבוצניקים, כבר לא רוצים לעבוד בחקלאות (אני מודה, גם אני לא רוצה). כשבני נוער בקיבוצים רוצים לעבוד בחקלאות, מישהו (שלא גר בהרחבה) לא מאפשר להם. הסיפור הזה של בעלות על אמצעי ייצור חקלאיים כשאנשים אחרים עובדים בהם ועוד מעט גם ינהלו אותם, עלול שלא להחזיק מעמד לנצח, אבל את חג הביכורים נמשיך לחגוג בכל מקרה. ממילא רוב החגים מציינים אירועים היסטוריים.

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
17/6/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו