עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

צרות של אחרים
 

צרות של אחרים

מאת יזהר בן נחום, 10/5/2012

 

אני שב ומספר על צרות של קיבוצים אחרים לא מתוך שמחה לאיד ולא מתוך התפארות בהצלחתנו, אלא כתמרור אזהרה

 

השבחים שאני מעתיר על קהילת בית קמה בטור הזה אחת לחודש כבר הפכו בעיניהם של חלק מהקוראים לבדיחה. אחת מחברות קהילתנו, שנשענה על מדרגות המגלשה במגרש המשחקים, הבחינה בנכדתי המבקשת לטפס על המתקן ומיהרה להתנצל: "בואי ניתן לרעות לעלות. אחר כך סבא יכתוב בעיתון על הקהילה המקסימה של בית קמה במגרש המשחקים". אז נכון שמגרשי המשחקים הם מהמקומות מחממי הלב ביותר בקהילת בית קמה, אבל כל המילים החמות שאני כותב על קהילת בית קמה לא נועדו להעביר מסר שאפשר לנוח על זרי הדפנה. חשוב לי להדגיש עד כמה כל היופי והחום שבירים וכמה חשוב להמשיך במאמץ היום-יומי לתחזק אותם.

 

ניקח כדוגמה שניים מאירועי התרבות האחרונים - ערב הפיצות ויום העצמאות. רבים מחברי הקהילה באו ונהנו. מעטים יודעים על הבעיות שהיו בדרך. ככל הנראה, מדובר בבעיות קלות ערך. עובדה שהן נפתרו, אבל עם קצת פחות סבלנות, קצת פחות רצון טוב ופתילים קצת יותר קצרים, יכולתי לספר כאן על אירועי תרבות שהתבטלו או שובשו בגלל ניגודי אינטרסים בין הקיבוץ לקהילה.

 

זה לא קרה. האירועים התקיימו במלואם לשמחת כולנו. למה? לא בזכות כשרונותיו המיוחדים של רכז התרבות (איו לו כשרונות כאלה), אלא מכיוון שאין ניגודי אינטרסים. כשהמטרה משותפת וכולם מבינים את חשיבותה, יודעים גם לפתור בעיות קטנות, שברגע מסוים נראות גדולות. ועדיין אני מנסה לשווא להבין למה זה לא ככה בכל הקיבוצים. הרי באמת אין בבית קמה שום דבר מיוחד שאין במקומות אחרים. "מה יש לו שאין לנו?" תוהים הגששים בשיר "מה הוא עושה לה?". "אין לו שום תואר ואין לו פרייבט משום מה. אין לו מקצוע. אין לו גם מיל על הנשמה".

 

"מה שלומך?" שאלתי ידיד ותיק מקיבוץ אחר. "רע מאוד", ענה לי ידידי. "יש יישוב. אין קיבוץ". "או קיי", ניסיתי לנחם אותו. "גם אני חושב שקיבוץ עם שכר דיפרנציאלי הוא לא קיבוץ, אבל זאת כבר עובדה ולא נשנה אותה. מה קורה עם כל מה שקרל מרכס כינה 'בניין-העל'? חברה, חינוך, תרבות?" "גם תרבות אין אצלנו" , התלונן בן-שיחי. "אני אפילו לא יודע אם נציין השנה את יום הזיכרון ויום העצמאות".

 

הקיבוץ שבו מדובר קלט לחברות מלאה כמות נכבדה של בנים, הרבה יותר מבית קמה. אצלנו דורשים מהבנים לגור בקיבוץ לפחות חצי שנה לפני שמצביעים בקלפי אם לקבל אותם כחברים. בקיבוץ ההוא קיבלו את הבנים לחברות בשיטת "זבנג וגמרנו", בלי לדרוש מהם להיות קודם לכן יום אחד בקיבוץ, או אפילו בארץ. חלק מהם קיבלו תוצאה שלילית בקלפי, אבל אז באה הנהגת התנועה ואנסה את הקיבוץ לקבל אותם. ראשי התנועה הודיעו את זה באסיפה שבה נשללה מחברי הקיבוץ זכות הדיבור (אני רוצה לראות מישהו מנסה לשלול זכות דיבור בבית קמה). עכשיו יש באותו קיבוץ 450 חברים מלאים. רק התרבות ריקה, לפחות לפי מה שמספר ידידי. התקווה שלו היא קבוצה של מפוני עזה שעומדת להיקלט בקיבוץ. אולי הם יתנו דחיפה לכל התחום הקהילתי.

 

ומה קורה במעיין ברוך? הקיבוץ ששכונת ההרחבה שלו נראית כמו שווייץ? (אני יודע. הייתי גם במעיין ברוך וגם בשווייץ). שופט בית המשפט המחוזי בנצרת הורה למחוק כתב תביעה מתוקן שהגישו עשרות משתכנים בהרחבה נגד הקיבוץ, כך כותב יעקב לזר בעיתון "הזמן הירוק". פסק הדין אינו מסיים את ההליכים המשפטיים, שנמשכים כבר שנתיים. האם אותם משתכנים שהפסידו במשפט ירקדו, ישירו ויציגו על הבמה ביום העצמאות הבא, כמו חברי הקהילה שלנו? ולמה אני שב ומספר בעלון פעם אחר פעם סיפורים כאלה מקיבוצים אחרים? לא מתוך שמחה לאיד וגם לא מתוך התפארות בנוסח: "אנחנו יותר טובים מהם", אלא בתור תמרור אזהרה.

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
10/5/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו