עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בוזזי הקופה הציבורית
 

בוזזי הקופה הציבורית

מאת אלישע שפירא, 28/3/2012

 

גם אצלנו קרה שמהנדסים ומנהלים חסרי כישרון ואחריות, חלבו משכורות שמנות מן החברה עד שהתגלה הבלוף. על השקר הגדול של שוק העבודה החופשי

 

לשוק החופשי יש אורתודוקסיה, כפי שלדת ההפרטה יש אורתודוקסיה, כפי שלקיבוץ המופרט-הדיפרנציאלי יש חסידים אורתודוקסיים, כפי שגם לקיבוץ המסורתי יש אורתודוקסיה המכבידה על התחדשותו השיתופית-שוויונית. האורתודוקסיה אינה מבחינה בין השקפות עולם, אמונות ודתות. האורתודוקסיה היא הדרך שבה מתמודדים שוללי ההתחדשות בכל מקום מול העולם המשתנה. היא דבקות בקליפה, בכללים ובפולחן, תוך שלילת כל גילוי של גמישות ונכונות להתחדשות. ההתחדשות היא הנכונות לשנות את הקליפה כדי לשמור על התוכן. ההתחדשות היא דרכם של מי שרוצים להמשיך לחיות על פי ערכיהם במציאות משתנה. האורתודוקסיה אינה זורמת, או שאתה בפנים או שאתה נשבר ואז אתה בחוץ. האורתודוקסים שנשברה אמונתם הם במקרים רבים המעומדים היותר נוחים לאמץ דת חדשה ואז הם עשויים ליפול לאורתודוקסיה חדשה.

 

***

גילויים של אורתודוקסיה כזו מופיעים לא אחת בדיון על תמחור העבודה בקיבוצים. בין שהתמחור הוא לצורך העברת פירות העבודה לשימוש משותף ושוויוני של הקהילה, ובין שהוא בסיס לחלוקה דיפרנציאלית של הפירות לחברים, אנו עדים לאימוץ אורתודוקסי של כללי הדת החדשה, "דת השוק". אומרים לנו כי ללא קשר לעמדתך ולערכיך יש "לתמחר נכון". יש להישען על "התמחור האמיתי" ומתכוונים לתמחור המקובל בשוק העבודה. בהקשר זה היה מעניין לקרוא את דבריו של פרופ' הא-ג'ון צ'אנג, מאוניברסיטת קיימברידג' (בראיון למוסף "כלכליסט") המעיד על עצמו ש"הוא אוהב את הקפיטאליזם אבל שונא את השיטה". פרופ' צ'אנג, המקובל כאחד הכלכלנים המובילים בעולם, תוקף בעוצמה רבה את השקר שבשיטה. הוא מסביר לנו בלשונו כי "האורתודוקסיה של השוק החופשי מנסה לכפות עלינו את עמדותיה הפוליטיות, המשרתות את טובת מוביליה". לביסוס טענתו הוא תוקף בין השאר את המקובלות של "שוק העבודה החופשי", בשלושה טיעונים עיקריים, כפי שיפורטו בהמשך:

***

הרעיון שיש לתמחר את העבודה על פי אותם הכללים בהם מתמחרים סחורות ומניות נובע מההנחה האומרת: "אם חלק מאיתנו מרוויחם הרבה יותר עבור עבודתם, זה משום שהם מייצרים יותר ערך". מצב זה הוא הוגן ורצוי לדעת חסידי השוק החופשי. כדי לבחון הנחה זו מזכיר לנו פרופ' צ'אנג את ההיסטוריה של יצרנית המכוניות ג'נרל מוטורס. בשנות החמישים יצרה ג'נרל מוטורס מיליוני מכוניות, בזמן שכל 12 חברות הרכב היפניות יצרו ביחד רק 50 אלף מכוניות בשנה. מאז התדרדרה ג'נרל מוטורס עד כדי פשיטת רגל, אך שכרם של מנהליה רק עלה. באותה תקופה עלה שכרם של כלל המנהלים האמריקאים פי עשר ויותר(!). ממשיך פרופ' צ'אנג ושואל: "האם המנהלים האמריקאים יעילים פי שניים מהמנהלים הגרמניים? האם הם יעילים פי חמישה מהמנהלים היפניים?" והוא משיב: "אני לא חושב כך".

 

לא על הרווח לבדו

 

יקצר המצע מלפרט את כל הטיעונים ולכן בחרתי להבליט את הטיעון המרכזי בפרק זה. פרופ' צ'נג טוען כי במקרים רבים בעלי המניות (לרוב לא היזמים המייסדים) חוברים יחד עם המנהלים כדי לבזוז את החברות. בעלי המניות מעניקים למנהלים חוזים שערורייתיים, ואלה האחרונים מביאים לחלוקה מוגזמת של דיבידנדים על חשבון ההשקעות החוזרות בחברה. בעלי מניות מממשים את אחזקותיהם לפני שהחברה קורסת והמנהלים "המצליחים לכאורה" עוברים לחברה הבאה, וחוזר חלילה. משהו מזה ראינו לאחרונה בהתנהלות תנובה לאחר מכירתה. העלאת מחירים לא מבוקרת, כדי לממש רווחים מהירים, הביאה למחאת הקוטג', שאיימה על יציבות החברה. המשבר נוצל על ידי גורמי הממשלה (קדמי ושמחון) לשינוי מדיניות ברוח האורתודוקסיה של השוק החופשי, והוא ממשיך לאיים על יציבות משק החלב ועל ענף הרפת כולו. המסקנה לדעתו של פרופ' צ'אנג היא: "עלינו להטיל ספק בתפיסה שהשוק מתגמל אנשים באופן יעיל על פי הכישרון המאמץ והתרומה שלהם".

 

אני יכול להוסיף מניסיוננו הצנוע, כי גם אצלנו קרה שמהנדסים ומנהלים חסרי כישרון ואחריות, לפעמים על גבול השרלטנות, הצליחו לקבל משכורות שמנות ולחלוב את החברה עד שהתגלה הבלוף. לפעמים לאחר זמן רב מאוד. מעניין שאלה היו בדרך כלל עובדים מבחוץ.

***

האדם זקוק לתמריצים אך המחשבה שהכסף הוא המתמרץ האולטימטיבי, מעידה לדעתו של פרופ' צאנג על "תמונה שטחית של טבע האדם". לדעתו (וגם לדעתי ולניסיוני) הרבה אנשים, עובדי יצור, חקלאים, מהנדסים ומדענים, עובדים קשה כדי לקדם את הידע האנושי ואת יצירתם ולא רק למען הרווח. לפעמים אני מופתע לשמוע חלק מחברי, שאני יודע את תרומתם הרבה בעבודה מסורה לאורך שנים, ללא תמורה כלכלית ישירה (ודיפרנציאלית), דבקים במוסכמות של השוק כאילו הן אמת מוחלטת. כאילו הם עצמם אינם ההוכחה החיה למופרכות המוסכמות הללו. בעניין זה איני יכול שלא להוסיף תובנה משלי: להבנתי, יחסם של רוב האנשים לעבודתם אינו נע בין הקצוות של אמונה טהורה בערכים מופשטים, מצד אחד, לתאוות בצע גסה, מצד שני. יחסם של רוב האנשים לעבודתם מורכב יותר והוא נובע משילוב של חובה, אחריות, עניין, מימוש היכולות, האתגר ותחושת היצירה, הזהות העצמית המקצועית, תחושת השייכות, גאוות יחידה ועוד...כן, גם רווחתם הכלכלית והביטחון הקיומי שהעבודה מקנה להם.

***

לדעתו של פרופ' צ'אנג השוק החופשי לא יודע למצות את הפוטנציאל האנושי. הדבר נכון בעיקר במדינות בהן מערכת החינוך מופרטת בחלקה הגדול. (אצלנו בישראל יש כבר מקומות בהם יותר מ-50% של החינוך ורכישת הידע מתרחשים מחוץ לבתי הספר הציבוריים). גם כאן פועלים שיקולים פוליטיים של האליטות. אלה שואפות להנציח את עצמן ולכן הן מונעות, בחסות האידיאולוגיה האורתודוקסית של השוק החופשי, את ה"מוביליות החברתית" (מעבר ושינוי המיקום החברתי). "כך מי שמקבלים את המשכורות הגבוהות הם על פי רוב מי שבאו מהרקע הנכון". דווקא מדינות המתאפיינות ברמה גבוהה יותר של שוויון והשקעה ציבורית בחינוך, מדינות רווחה סוציאל דמוקרטיות, מנצלות באופן מלא יותר את מאגר הכישרונות שלהן. זה ההסבר לעובדה שהצמיחה הכלכלית במדינות כמו דנמרק ושבדיה, לאורך שנים, גדולה יותר מכפי שהיא בארה"ב ובבריטניה. גם כאן לשוק החופשי אין יתרון על מדינת הרווחה. אגב, מסקנה דומה העלה פרופ' מומי דהן, במחקר שנערך לפני מספר שנים ב"מרכז חזן לצדק חברתי". במחקר על החינוך בישראל, התברר שלמרות שהיו מי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולהמריא, לגבי הרוב הגדול נשמרו הפערים והם אף גדלו מדור לדור. החברה כולה התקדמה, אך הפערים נשמרו.

***

יסיק כל אחד את המשמעויות להתנהלות הרצויה במקומותינו.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
28/3/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו