עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / בחזרה למשבצת ה'טפטוף'
 

שיתופי - חדשני / בחזרה למשבצת ה"טפטוף"

מאת אורי הייטנ, 15/3/2012

 

אין להשלים עם טפטוף הקסאמים לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ושים קץ לירי הזה.

 

ב-13.3, בשעה 1:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עד השעה 2:00 כבר נפלו שני קסאמים בשטח ישראל. מיד החלו הפרשנויות אודות הזמן הלוקח למידע לזלוג לדרגי הביצוע. אך גם למחרת בצהרים, נורו ששה פצמ"רים לעבר יישובי המועצה האזורית אשכול. המידע עוד לא הגיע?

 

אין הפסקת אש. הפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת. כאשר הפלסטינים יורים טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, אין זו הפסקת אש.

 

הפסקת האש החזיקה פחות משעה. אין חדש תחת השמש - זו, בערך, הייתה תוחלת החיים של כל הפסקות האש, ההודנות והתהאדיות עם הפלסטינים. וזו, בערך, הייתה התוחלת של ההסכמים המדיניים עם הפלסטינים, מאוסלו ואילך. כך היה באחת מהפסקות האש הרבות עם ערפאת, שנחתמה בשארם א-שייך בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה" השניה, בכיבוסית) ובעיצומו של הטקס כבר היה פיגוע בישראל. וכך, כאשר אותו ערפאת הבריח אמל"ח במסוק שהביא אותו ליריחו, במסגרת הסכם אוסלו. ואפרופו אוסלו - מה הפלא, ששמעון פרס אמר לתלמידים בדרום שהרגיעה היא "צוהר לשלום"?

 

אנו מדברים על "הסבב" כעל דבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף. "הסבב" התחיל בחיסולו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות, נמשך במתקפת טילים ותגובות של צה"ל ברצועת עזה והסתיים ברגיעה. ומה אחרי "הרגיעה"? מה שהיה לפני החיסול. "טפטוף" יומיומי של פצמ"רים וקסאמים לעבר המועצות האזוריות בעוטף עזה. "אש", אם כן, פירושו ירי על הערים באר שבע, אשקלון ואשדוד. ירי על הערים הוא "הסלמה". גראדים הם נשק הראוי לתגובת חיל האוויר. ירי על אזרחי המועצות שער הנגב ואשכול, חברי הקיבוצים והמושבים, הוא "טפטוף". את זה אפשר "להכיל". עם זה המדינה יכולה להשלים.

 

היו לישראל הישגים רבים ב"סבב" הזה. כמובן, חיסולו של א-קייס הוא הישג חשוב וגדול. סיכול הפיגוע מסיני הוא הישג חשוב. היו לחיל האוויר הצלחות מרשימות בפגיעה בג'יהאד האסלאמי. היו לצה"ל הישגים רבים בהגנה על האזרחים - באמצעות מערכת "כיפת ברזל" שהוכיחה את עצמה מעל המשוער. וגם ההצלחה לפגוע במחבלים תוך מינימום פגיעה באזרחים פלסטינים, למגינת לבם של ארגוני הטרור התופסים מחסה אחרי אזרחים וילדים, היא הישג מודיעיני, מבצעי ומוסרי בעל חשיבות. אך לצד ההישגים, אי אפשר להתעלם מהכישלונות. מכך שהמחבלים הצליחו להשבית את הלימודים וחלק ניכר מן העבודה, במשך כמעט שבוע, בכל דרום הארץ. מן העובדה שהם הצליחו לירות כמאתיים טילים לעבר ישראל. כישלון נוסף הוא הצלחתו של חמאס לשחק את משחק קבלני המשנה ומיקור החוץ ולשרוד את "הסבב" ללא פגע, אף שהוא הגוף השולט ברצועת עזה והנושא באחריות לטרור היוצא ממנה. והכישלון המרכזי - שבתום "הסבב" חזרנו למשבצת ה"טפטוף".

 

מלחמת לבנון השניה, על אף כל כשליה ואופן ניהולה והתנהלותה הכושלים - מצטיירת בפרספקטיבה של חמש שנים וחצי כהצלחה גדולה, במבחן התוצאה. עובדה, במשך שש שנים וחצי הגבול שקט כמעט לחלוטין, למעט 2-3 מקרים ספוראדיים של ירי קטיושה, לאחר ארבעים שנות טרור בלתי פוסק. לעומת זאת, מבצע "עופרת יצוקה", שזכה לשבחים רבים, הצליח אמנם להוריד מאוד את אינטנסיביות הירי לעומת התקופה שקדמה לו, אך ה"טפטוף" נמשך ללא הפסק, והשגרה מופרת אחת למספר חודשים לעוד "סבב" של "הסלמה".

 

עם הטפטוף הזה אי אפשר להשלים. חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ויש למצוא את הדרך לשים קץ לירי הזה. על פיגועי ההתאבדות נאמר שאין להם פתרון צבאי ואין צבא בעולם שיכול לעצור פצצה אנושית קנאית, נחושה, חכמה, מדויקת וכו' וכו'. איך לעגו לסיסמה: "תנו לצה"ל לנצח". אבל כאשר נתנו לצה"ל לנצח הוא ניצח, וגבר על טרור המתאבדים. על ראש הממשלה להורות לצה"ל לשים קץ לטרור הטילים. וגם הפעם, אם ניתן לצה"ל לנצח, הוא ינצח.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
14/3/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו