עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדישות מבורכת
 

אדישות מבורכת

מאת יזהר בן נחום, 4/3/2012

 

אני רואה את האדישות בנושא הגדלת המס כתופעה מבורכת. זה סימן שיש תמורה לאגרה

 

משעמם. בחיי שמשעמם אצלנו בבית קמה. כבר מזמן לא ראינו איזה מייל שתוקף את הוועד, או מתריע על כך שחברי הקיבוץ מקבלים או לוקחים יותר מאנשי ההרחבה. אין דפים משמיצים בתאי הדואר ועורך העלון אינו נאלץ לצנזר התקפות אישיות, כי אף אחד לא מוסר לו חומר כזה לפרסום. הבית-קמניאקים האלה מה זה אפאטיים. בקיבוצים אחרים מסרבים לשלם מיסים - מגישים תביעות משפטיות, רצים לרשם האגודות ולעוזרת של הרשם, בקיצור - יש אקשן, יש דם ואצלנו - דממה. לא רק שאין מרד מיסים. הוועד אפילו מגדיל את המיסים ואנשים לא טורחים לבוא לאסיפה. לקלפי על תקציב האגודה הגיעו 94 מצביעים מתוך קרוב ל-400 בעלי זכות בחירה. 87 מתוכם הצביעו בעד התקציב ורק 7 התנגדו. כמעט כמו הרוב בבחירות של בשאר אסד לנשיאות.

 

אז מה אתם אומרים? זה טוב או רע? הרי פעם אמרנו שהירידה במספר המשתתפים בשיחות הקיבוץ היא אחד מסימניו המובהקים של המשבר ואת ההצבעה בקלפי הכניסו כדי שלא יגידו שעשרה אחוזים מהחברים מחליטים בשביל כל השאר. אז מה קורה לנו עכשיו? אחרי שעשינו הרחבה ומילאנו את היישוב במאות בני אדם דעתנים ורעבים למעורבות קהילתית, אנחנו חוזרים לאותו מקום שממנו חשבנו שיצאנו?

 

***

שמעתי גם דעה שחלק מהאנשים פשוט לא קוראים מיילים, בייחוד אם הם ארוכים, וכשתגיע השעה לשלם את המס המוגדל הם יתעוררו. אולי, אבל אני דווקא רואה את האדישות בנושא הגדלת המס כתופעה מבורכת. הקהילה שלנו ממש לא רדומה. אנשים באים בהמוניהם לחגים ואפילו מתנדבים לארגן אותם. יש פעילות ספורטיבית והמון חוגים לכל הגילים. המועדון מואר כמעט כל ערב. כל אחד לנפשו? לא בבית קמה.

 

אז אם מסיבת ט"ו בשבט (מילא חנוכה, אבל ט"ו בשבט?) שכולה תוצרת עצמית, מושכת הרבה יותר קהל מאסיפה שדנה בהגדלת המס הקהילתי, מה המסקנה? הפרשנות שלי: זו לא אדישות. זו הסכמה. חברי קהילת בית קמה מסכימים לשלם מס מוגדל. הם רואים שיש תמורה למס שהם משלמים, יש להם אמון בוועד ובעיקר - הם עושים חשבון של רווח והפסד. כשאדם יוצא למאבק צודק בעיניו, הוא אמור לשאול את עצמו, בהנחה שינצח במאבק והצדק ייצא לאור - האם ההפסד שלו באווירה שנעכרה ויחסים שנפגעו אינו גדול יותר מהרווח.

 

אבל כדי שכף המאזניים תיטה לכיוון ההפסד והמאבק יימנע, צריך שבאמת יהיה מה להפסיד. בבית קמה - כשמדובר על קהילה חמה, תחושת שייכות וגאווה מקומית, יש הרבה מה להפסיד. במקומות שבהם כל הדברים הטובים האלה אינם קיימים והיחסים עכורים מלכתחילה, יתכן שאין מה להפסיד ואז החשבון הוא אחר. התוצאה היא פעולות שמונעות בנייה של דברים שיהיה חבל להפסיד אותם. כך נוצר מעגל קסמים, או "מלכוד 22" ואף אחד כבר לא זוכר מה קדם למה - הביצה או התרנגולת.

***

מי שבאמת אדישים ולא מעורבים בבית קמה הם רובם של חברי הקיבוץ. זה לא נכון שמס הקהילה לא יוצא מכיסם. הוא בהחלט יוצא מכיסם, אבל הם לא רואים את זה בדף התקציב האישי שמחלקים להם בתאי הדואר. בדף שהם רואים כתוב רק חלק קטן מהוצאות הקיום האמיתיות שלהם. לגבי מס הקהילה זה דווקא טוב. אילו היו כותבים לחברי הקיבוץ בדף התקציב את התקציב שהם מקבלים כיום פלוס מס הקהילה בטור הזכות ואת מס הקהילה בטור החובה, בשורה התחתונה היה יוצא להם אותו הדבר, אבל תרגיל רישומי כזה היה יכול לעורר קצת אקשן. פתאום חברי קיבוץ היו באים לאסיפת הקהילה ולקלפי ואולי אפילו עושים כל מיני דברים שעושים חבריהם בקיבוצים המופרטים - פונים לבתי משפט, לרשם, לעוזרת של הרשם ולבוררים למיניהם. אז באמת, מה יותר טוב?

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
4/3/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו