עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / בין מידת סדום למידת החסידות
 

שיתופי - חדשני / בין מידת סדום למידת החסידות

מאת אורי הייטנר, 26/2/2012

 

על הקלות הבלתי נסבלת של הפרט בקיבוץ לקבל כמובן מאליו את "שלך שלי", הרבה יותר מנכונותו לממש את "שלי שלך"

 

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו". באיזה הקשר נאמרו הדברים? בהקשר של שבועת האלוהים לא להחריב את הארץ, מיד לאחר המבול. "ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל-חי כאשר עשיתי". מוזר, למה דווקא ההכרה ביצרו הרע של האדם מנעוריו היא סיבה לא להוריד עוד מבול? לכאורה, ההיפך הוא הנכון. אלא, כנראה האמונה בייצרו הטוב של האדם מנעוריו, היא הגורם לאכזבה הגדולה מן האדם ולאמונה שהחרבת האנושות במהפכה חד פעמית טוטאלית, תיצור אנושות חדשה, אדם חדש, טוב יותר. ההכרה הריאלית בייצרו הרע של האדם, הביאה לתובנה שהפתרון אינו מהפכני, אלא חינוכי, אבולוציוני, הדרגתי.

 

ההכרה בדחפים וביצרים השליליים של האדם, אינה חייבת להביא לייאוש מן האדם ולכניעה ליצר האדם, לטבע האדם, אלא לתובנה בצורך להתמודד עם הדחפים ועם היצרים; הן התמודדות אישית, בחינת "איזהו גיבור, הכובש את יצרו" והן התמודדות קולקטיבית, של המשפחה, של הקהילה, של האומה, של האנושות.

 

***

אחד היצרים המקננים בכל אדם הוא יצר הרכושנות. היצר הזה, עלול להשתלט עלינו, אם לא נשכיל לרסנו. יצר רכושנות שלוח רסן, מביא לקפיטליזם חזירי. להבדיל מהקפיטליזם הנאור, הקפיטליזם החזירי אינו מגביל את תאוות הבצע והופך את החברה האנושית לג'ונגל, של "חטוף כפי יכולתך", של "אדם לאדם זאב". החזירות הזאת, היא תכונה אנושית.

 

נתקלתי השבוע בפייסבוק בטקסט הנקרא "חוקי הרכוש של הילדים". הטקסט הזה הוא כל תורת הקפיטליזם החזירי על רגל אחת:

1. אם אני אוהב את זה - זה שלי.

2. אם זה ביד שלי - זה שלי.

3. אם אני יכול לקחת את זה ממך - זה שלי.

4. אם זה היה אצלי לפני כמה דקות - זה שלי.

5. אם זה שלי - אסור שיראה בשום דרך שהיא לעולם שזה שלך.

6. אם אני בונה או עושה משהו - כל החלקים שלי.

7. אם זה נראה בדיוק כמו שלי - זה שלי.

8. אם אני חושב שזה שלי - זה שלי.

9. אם זה שלך ואני גונב לך - זה שלי.

 

אם חוקי הרכוש של הילדים הם חוקי הג'ונגל של הקפיטליזם החזירי, ניתן להסיק מכך שהקפיטליזם החזירי הוא המבטא את טבע האדם.

 

אולם היהדות אינה רואה כך את האדם. היא מאמינה שבכל אדם יש יצר הרע אך יש בו גם רוח גדולה, מוסר וערכים, וכל חייו עליו להיאבק לכיבוש יצרו. התרבות האנושית, הערכים האנושיים, ההומניזם, הדמוקרטיה, הסוציאליזם, הליברליזם - כל אלה הם יציר ההתמודדות של בני האדם עם יצריהם, כדי לייצר יחד חברה טובה יותר.

***

בפרקי אבות נאמר: ארבע מידות באדם:

האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום.

שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ.

שלי שלך ושלך שלך - חסיד.

שלי שלי ושלך שלי - רשע.

 

למה "שלי שלי ושלך שלי" = רשע, זה ברור. זה הקפיטליזם החזירי, אלה חוקי הרכוש של הילדים, זה יצר הרע המקנן באדם מנעוריו. מפרש זאת פרופ' אביגדור שנאן, בפירושו לפרקי אבות "פירוש ישראלי חדש": "זו מידתו של מי שגודר את רכושו בקנאות ומונע מאחרים ליהנות ממנו, גם אם הדבר איננו גורם לו נזק כלשהו, אך בעת ובעונה אחת מרשה לעצמו לפלוש לתחומם של אחרים ככל שיחפוץ".

 

האומר "שלי שלי ושלך שלך" - לכאורה, זה סדר העולם הרצוי. זה הליברליזם הקלאסי. זו ההכרה בזכות הקניין של האדם ובזכותו לשמור עליו ולהיאבק עליו, אך גם בחובה שלו לכבד את הקניין של האחר, לא לגזול ממנו, לא לעשוק אותו. זו הדרך הממוצעת; זו הדרך הנותנת ביטוי לטבע האדם ולכן היא מוגדרת מידה בינונית - היא המתאימה לאדם הממוצע, שאינו צדיק גדול ואינו רשע. אז למה יש אומרים: מידת סדום? עוד נחזור לכך.

 

האומר שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. מה משמעות "שלי שלך ושלך שלי"? לכאורה, זה הקיבוץ. כל מה ששייך לי שייך גם לך. כל מה ששייך לך, שייך גם לי. אנחנו שותפים. הכל שייך לכולנו. ומדוע המשנה מגדירה מידה זו כמידתו של עם הארץ? פרופ' שנאן: "זו מידתו של אדם חסר תרבות, שאיננו מכיר בצורך האנושי הטבעי של הגדרת גבולות ויצירת מרחב פרטי-אישי, ולו מצומצם בהיקפו".

 

"שלי שלך ושלך שלך - חסיד". אין הכוונה למובן המודרני של תנועת החסידות, אלא למובן החז"לי של איש חסדים, של אדם המחמיר עם עצמו יתר על הנדרש על פי החוק והנורמה. וכך מגדיר זאת פרופ' שנאן: "זו מידתו של בעל אישיות מוסרית נעלה המאפשר לאחרים ליהנות מנכסיו ולחדור אל תחומו, תוך שהוא מחמיר על עצמו ואינו עושה כך לגבי עולמם שלהם". עצם ההגדרה - חסיד, מכירה בכך שאין זו מידתו הטבעית של האדם, אלא זו מידה של אדם החורג מטבעו, היוצא מגדרו, למען הכלל, למען טובת הציבור, למען הזולת.

 

נחזור ל"שלי שלי ושלך שלך" - מדוע מוגדרת המידה האנושית הזאת, המידה הבינונית, השווה לכל נפש, "מידת סדום"? הרי על סדום נאמר שאנשיה היו "רעים וחטאים לה' מאוד" ובספרות חז"ל תיאורים לרוב המתארים את רוע לבם. מדוע המידה הסבירה, הבינונית, מוגדרת כמידת סדום?

 

יש כאן אמירה, שמי שחי לפי הספר, לפי החוק בלבד, שאינו מוכן לשתף אחרים בשלו, הגם שאינו לוטש עיניו לשלהם, לא יתרום ליצירת חברה מוסרית וצודקת. חברה המבוססת על הדרך הזו, היא חברה מנוכרת, מסתגרת, שבה כל אדם נאלץ להתמודד בבדידות עם קשיי חייו. חברה מוסרית וצודקת, חברה סולידרית, מבוססת על הנכונות של האדם לתת מעצמו ומשלו לזולת. חברה, שכל אנשיה – אינם גנבים, אינם רוצים לקחת מן האחרים, אך גם אינם מוכנים לתת משלהם, לא אכפת להם מזולתם, רואים במצבו של האחר "בעיה שלו", היא המדרון החלקלק בדרך לסדום.

***

הקיבוץ הוא ניסיון ליצור חברה שאינה מסתפקת במידה הבינונית, אלא תובעת מן האדם להיות נכון להתחלק בשלו עם הזולת, עם חבריו ושותפיו, לוותר על בעלות על נכסים. אולם תנאי להצלחת הקיבוץ, הוא שלא יסתפק במידת "עם הארץ" - "שלי שלך שלך שלי", אלא ישאף ל"מידת החסידות" - "שלי שלך שלך שלך". משמעות הדבר, היא נכונות אמתית, ללא סייג, להתחלק עם הזולת במה ששייך לפרט, אבל זהירות של הפרט לגבי מה ששייך לאחר, ויותר מכך - אחריות של הפרט על מה ששייך לכלל. החסידות אינה סותרת את אופי האדם, אלא מעדנת אותו, ולכן היא אפשרית. זאת הערבות ההדדית.

 

אחת הבעיות המרכזיות של הקיבוץ, היא הקלות הבלתי נסבלת של הפרט לקבל כמובן מאליו את "שלך שלי", הרבה יותר מנכונותו לממש את "שלי שלך"; החבר שידבק בעקרונות הקיבוץ ללא פשרות, כאשר מדובר במה שהוא מקבל מן הקיבוץ, אך לא יקפיד לדרוש מעצמו באשר למה שהוא נותן לקיבוץ.

 

מן הראוי שנתגבר על יצרינו - יצרי מידת סדום, ונעבוד על עצמנו על מנת שנחיה ככל הניתן על פי מידת החסידות.

 

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
26/2/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו