עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בלי טובות מהעשירים
 

בלי טובות מהעשירים

מאת אלישע שפירא, 22/2/2012

 

ההסדר החברתי עליו מושתתת הקיבוץ השיתופי מונע יצירת פערים משמעותיים ולכן אין הקיבוץ צריך להעביר כספים מ"העשירים" כדי לממן את ה"נזקקים"

 

תושבי המאהלים ומובילי המחאה החברתית בקיץ האחרון דרשו "צדק חברתי". לדידם צדק חברתי משמעו הבטחת דיור הולם במחיר סביר, חינוך, השכלה וקיום בכבוד לכל. לדעתם (וגם לדעתי) מחובתה של החברה להבטיח את כל אלה לחבריה.

 

הערבות ההדדית החברתית, במדינה, אמורה לספק את כל אלה לאזרחיה בזכות ולא בחסד. בתוקף ההסדרים החברתיים שאמורים להיות מעוגנים בחוק ובנהלים מחייבים. הערבות ההדדית במדינות המפותחות מובנת כזכותו של כל אזרח ולא כגמילות חסדים לנזקקים. אין לי ציפיות רבות ממשלת ישראל הנוכחית, אך גם ממשלה זו החליטה בעקבות המחאה להעמיק את חוק חינוך חובה ולהחילו גם על ילדי הגן. משמעות הדבר היא כי על המדינה לאסוף משאבים נוספים מאזרחיה ולחלקם מחדש, כך שכל ילד וילד יזכה לחינוך ראוי.

 

 איני רוצה לעסוק הפעם בכשלי השלטון בדרך לקיום כל אלה, אך למרות כל הכשלים שבדרך, לא היה איש שטען כנגד הלגיטימיות של הדרישות הללו. איש לא טען בפומבי כי אלו דרישות בלתי ראויות וכי אין זה מתפקידה של המדינה להבטיח חיים בכבוד לאזרחיה. אפילו בחברת הפערים הישראלית הרוב מבין כי זו זכותם של האזרחים. כי אין מדובר בחסדים אלא בזכות אזרחית המעוגנת בתפיסת המדינה המודרנית.

 

המתעשרים מבלי לתרום דבר

 

הקושי להבטיח צדק חברתי בשיטה הקיימת נובע בעיקרו משלטונם של "כללי השוק" ומ"הפסיכולוגיה של השוק" שהשתלטה על התודעה החברתית. הכשל מתחיל דווקא בקוטב של יצירת העושר. על פי הכללים המקובלים בשוק, אין כל קשר בין התרומה לחברה לבין השכר והתגמול. יותר מכך, על פי המקובלות של השיטה לא צריך שיהיה קשר בין התועלת לחברה להתעשרות. משכורתו של מורה, רופא, או עובד בייצור, לעולם לא תתקרב אפילו למה שמרוויחים מתווכים בעסקות נדל"ן, או מתווכים וספסרים (הנקראים היום בשפה מכובסת, "בנקאי השקעות").

 

 מי שלא יוצרים ערך מוסף חברתי כלל, מתעשרים ללא גבול מגלגול נכסים. הם עושים זאת על פי רוב בכספים לא להם. כך למדנו לאחרונה כי עשרת ה"טייקונים" המובילים בישראל חייבים יותר ממאתיים מיליארד שקלים. הם עשו את עושרם בכסף שלנו והם חייבים אותו עכשיו למדינה, לציבור ולבנקים. והכל בחסות "השיטה". השיטה המובילה לפערים כה קיצוניים בחלוקת העושר. אלה פערים שאי אפשר לגשר עליהם בכלים העומדים לרשות המדינה - התקציב, המיסים וכל מה שנכלל ב"תשלומי העברה": הכספים שלוקחת המדינה מאזרחיה, ובעיקר מהעשירים שבהם, כדי לממן את התחייבויותיה לכלל אזרחיה.

 

חלוקה שוויונית של המשאבים

 

הקיבוץ לקח על עצמו מחויבות נוספת, מעל ומעבר למחויבותה של המדינה. הקיבוץ התחייב לאפשר חינוך, השכלה, בריאות וסיעוד, ברמה המרבית, בהתאם ליכולתו. התחייבות זו מכוונת למרב ולא למינימום ההכרחי. התחייבות זו אינה חסד עם חבריו אלא זכות יסוד הנובעת מההסכם החברתי - הסכם השותפות כפי שהוא בא לביטוי בתקנון האגודה השיתופית, התקנון הזוכה היום להשמצות עד כדי תיעוב, ממי שחותרים להפר את ההסכם.

 

מדובר בהבחנה משמעותית, אך לא יחידה, בין הקיבוץ השיתופי/שוויוני, לחברה הסובבת. הבדל נוסף, משמעותי לא פחות, בא לידי ביטוי בחתירה לשוויון. ההתכוונות לשוויון ערך האדם ושוויון ערך עבודתו. גם זו מעוגנת בתקנון האגודה השיתופית, הקובע כי המשאבים שצבר הקיבוץ יתחלקו בין חבריו באופן שוויוני. הם יתחלקו בשוויון, בהתייחס לגודל המשפחה ולצרכים המיוחדים, השונים ממשפחה למשפחה.

 

ההסדר החברתי עליו מושתתת השותפות בקיבוץ, המגולם בתקנון, אינו מאפשר יצירת פערים משמעותיים ולכן אין הקיבוץ צריך להעביר כספים מ"העשירים" כדי לממן את ה"נזקקים". הערבות ההדדית בקיבוצים אלה מתקיימת מתוקף החלוקה השוויונית של המשאבים. חבר הקיבוץ מקבל את מה שיכול הקיבוץ לספק לו בזכות ולא בחסד. זכות שאמורה לעמוד למי שמילא את התחייבותו על פי ההסכם. למי שמילא את חובת העבודה והתרומה כמיטב יכולתו.

 

בין חסד לזכות

 

המטיפים ל"שותפות ללא שוויון" מציינים לטובה את גילויי האכפתיות והתרומה מרצון לנזקקים בקיבוצים הדיפרנציאליים. אין ספק שגילויים כאלה ראויים להערכה בכל מקום. החיים בקהילה יהיו בלתי נסבלים ולא ראויים ללא גילויים של רצון טוב ואכפתיות - ללא מגע אנושי חם ורגיש, שאינו מובן מאליו מתוקפם של החוקים או התקנונים.

 

 הקהילות הקיבוציות, כמו האחרות, שונות זו מזו בסגנון, בשפת הדיבור המקומית, בטיבם של יחסי האנוש ובכל מה שמשפיע על ההרגשה הטובה של השותפים בקהילה. הקהילות שונות זו מזו גם בחום האנושי שהן מקרינות על חבריהן. אך כאמור, אלה אינם תחליף לחלוקה צודקת של המשאבים. אלה אינם תחליף למה שמגיע לאדם בזכות ההסדר החברתי. עולמנו יכול להיות בלתי נסבל ומאוס ללא מידה של חסד, אך החסד אינו תחליף לזכויות המעוגנת בהסכם החברתי - הזכויות המעוגנות בחוק המדינה ובתקנוני האגודות.

לכתבות של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
22/2/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו