לאן מכאן (74) / סרבנות שלום (א)
 

לאן מכאן (74) / סרבנות שלום (א)

מאת חן יחזקאלי, 30/3/2015

 

גם אני בוכה על ניצחון הימין, אבל אני אומר, זה לא הימין, זה אנחנו: כולנו סרבני שלום. סרבנות שלום (רשימה ראשונה)

 

לאחרונה התחלתי לחשוש שמאור בני האהוב איבד את ההבחנה בין מציאות לדמיון. שאלתי אותו אם כַּשָפים קיימים במציאות. מה, אבא, הוא אמר לי, אתה לא יודע שזה רק בטלוויזיה? תשובתו עודדה אותי. הוספתי ושאלתי על אווטארים, גיבורי-על ונוסעים בזמן ובכולם קיבלתי את אותה תשובה. החלטתי להרחיב את הבדיקה ושאלתי אותו אם הוא מאמין שהוא יכול לבנות את מחשב העל שהוא תמיד אומר שהוא מתכוון לבנות. הוא חשב רגע והשיב: עדיין לא. בוודאי התכוון לכך כי המצב עדיין אינו מאפשר זאת.

 

גם ישראל עדיין אינה יכולה לעשות שלום, כי המצב עדיין אינו מאפשר זאת. מהו המרכיב במצב שמונע זאת? הימין אומר שזוהי העובדה שאין עם מי לדבר. גם אם זו אמת, זו שטות: ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לסכסוכים שבהם נעשה שלום למרות שלא היה עם מי לדבר. השמאל, לעומת זאת, אומר שהבעיה טמונה בכך שהימין בשלטון והימין סרבן שלום. שוב, זו אמת אבל שטות: גם כשהשמאל היה בשלטון הוא לא עשה שלום. הכי קרוב שהוא הגיע אי פעם זה הסכמי אוסלו שבהם הוסכם על תהליך שבסופו יהיה משא ומתן על שלום. זה מה שנקרא הסכם ביניים לקראת משא ומתן, אבל הם עשו שזה ייראה כאילו זה יותר מזה על ידי שהסכימו על צעדים שכאילו מרמזים על כך שכבר יש הסכם שלום, למשל כאשר הסכימו להקים כוחות משטרה מבלי להסכים להקמת מדינה שהמשטרה תהיה שייכת לה. כמו כל חבריי בשמאל גם אני בוכה על עליית הימין בבחירות האחרונות, אבל אני אומר, זה לא הימין, זה אנחנו: כולנו סרבני שלום.

 

אז אני מציע תשובה חלופית: ישראל אינה יכולה לעשות שלום כי צבא הגנה לישראל הוא צבא העם. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל תנו לי להסביר. בכל המדינות בעולם הצבא שייך למדינה. בישראל הוא שייך לעם. ממילא הצבא אינו יכול לשרת מטרות מדיניות, אלא רק מטרות עממיות או צבאיות. המטרה העממית או הצבאית המרכזית היא ביטחון. המטרה המדינית המרכזית היא שלום. התוצאה היא שבישראל מבחינים בין פתרונות צבאיים לבין פתרונות מדיניים, וממילא בין ביטחון לשלום, כאילו אלו הם שני דברים שונים, ולכן אין ישראל יכולה להשיג לא את זה ולא את זה.

 

צבא המדינה, או צבא העם?

 

כן, אני יודע: עכשיו זה נשמע עוד יותר הזוי מקודם. זה מהלך לוגי וכולם יודעים שהחיים זה לא לוגיקה. בכל זאת, חייבים להודות שבחיים אנחנו לפעמים עקביים להחריד. למשל, בישראל באמת נהוג להבחין בין יעדים צבאיים לבין יעדים מדיניים, כאילו שהצבא באמת אינו שייך למדינה. ואפילו ראשי המדינה, כשהם מחליטים על יעדים למלחמה או למבצע צבאי, הם תמיד דואגים שאלה לא יהיו יעדים מדיניים. זו הסיבה שהם תמיד מדברים על להכות את האויב, למשל, או ללמד אותו לקח, וכאלה דברים, אבל אף פעם לא על לנצח אותו, או להכניע אותו, או לכפות עליו שלום, או להחליף אצלו שלטון ואז לעשות שלום וכד'. ואפילו מתרצים את זה בכך שאי אפשר לכפות שלום למרות שההיסטוריה מלאה בדוגמאות נגדיות.

 

או, למשל, כשראש המטה הכללי מסרב פקודה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (רפאל איתן) או כשהוא מסתכסך עם שר הביטחון (גבי אשכנזי) אין מפטרים אותו כי ועדת החוץ והביטחון ושר הביטחון הם עובדי מדינה והצבא הוא צבא העם. או, למשל, כשהצבא מסרב לגייס אזרחים שאינם נחשבים חלק מן העם למרות שחוק המדינה מחייב לגייס את כל האזרחים בני גיל גיוס. הכי הכי זה בא לידי ביטוי בכך שיש אצלנו שני מחנות נפרדים, מחנה השלום ומחנה הביטחון, כאילו שבאמת יש דבר כזה שלום ללא ביטחון או ביטחון ללא שלום, והתוצאה, כמובן, היא שאין לנו לא שלום ולא ביטחון.

 

כל עוד ישראל מסרבת להכיר בצבא הגנתה כזרוע של המדינה; כל עוד היא ממשיכה להבחין בין שלום לבין ביטחון; כל עוד זה המצב, נמשיך לסרב לנקוט יוזמת שלום ולהשאיר את השלום בידיהם של כַּשָפים, אווטארים, גיבורי-על ונוסעים בזמן.

 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט