לאן מכאן (17)
 

 

לאן מכאן (17)

מאת חן יחזקאלי, 24/1/2013

 

הרעיון כי דין התנועה הוא הקובע מי ראוי ומי אינו ראוי הינו רעיון אנטי-דמוקרטי בעליל

 

מאור בני לפעמים בוכה בשבר גדול ומסרב להתנחם. לפעמים בגלל מה שנראה כשטות ולפעמים בגלל מה שנראה כסיבה ראויה וכבדת משקל.

 

יום השנה השלושים ואחת למותם של משפחת חריף - מוסה, מוריה ובנם חגי, שהיה חבר קרוב שלי - צוין במסכת מרשימה בקיבוצם צרעה תחת הכותרת, "יש נביא בעירו". הסיבה לבכי במקרה זה הייתה ראויה וכבדת משקל ועוד איך, ודומה היה כי שלושים ואחת השנים שחלפו כמעט שלא עיממו את הכאב. אנשים דיברו בקול נשבר וברטט כאילו רק אתמול ירד דני רוזוליו (ז"ל) מביתו שבכברי לצומת וחזר והודיע בטלפון לחברי צרעה כי כל השלושה נהרגו.

 

מה היה במסכת? חברים דיברו, תזמורות ניגנו, וסרט הוקרן. ספדו למשפחת חריף - אך במיוחד למוסה - על הבמה, עוזי ברעם, יאיר צבן, מוקי צור; ובסרט נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון, נשיא המדינה בהווה, שמעון פרס, כצלה, ציפויקה (ז"ל), נחמן רז, דג'ן ואחרים. תזמורות הנוער של יד חריף מייסודו של מייק לוין ניגנה מחרוזת שירים עבריים ותזמורת הבוגרים נגנה סרנאדה של אלגר. דבריו של יצחק נבון מן ה-18.1.82 נראו כמשקפים את מה שחשו רבים: ..."ויותר ממה שפעל בעבר, נכונו לו מעשים ועלילות בעתיד, אך האיש נגדע פתאום, ובלכתו אתה רואה לפתע ובעצמה, כמה חוטים של חיבה ואהבה ותקווה קשרו אותך לאותו אדם, ומה גודל החלל אשר הותיר בלכתו. מוסה, יקרת לנו מאד". אילו היה מוסה נשאר בחיים, מה היה נהיה איתו? מה היה נהיה אתנו? שאלה זו הייתה תלויה בחלל האוויר לכל אורך הטקס. יוצרי הסרט שאלו אותה את ציפויקה. היא לא השיבה.

 

עזבתי את הכנס במועקה שקשה לתאר. לא בגלל מה שהיה שם אלא בגלל מה שלא היה: לא היה דיבור על היום ועל מחר. אפילו לא בשביל לצאת ידי חובת הכבוד למוסה, שתמיד חשב על מחר. ההתייחסות היחידה הייתה של מוקי שדימה את בני הדור שלו ושל מוסה לרצים במרוץ שליחים המבקשים למסור את השרביט לעתיד הקיבוץ לבאים בתור, אך אינם יודעים למי. אולי יוצרי הסרט הם נושאי השרביט, הוא אמר. בוודאי משום שהם נקטו יוזמה והוציאוה אל הפועל מבלי לחכות לאישור.

 

ההמתנה לאישור היא מסממניו החשובים של הילד הטוב באשר הוא, והיא אולי המחסום הגדול ביותר בפני יוזמה וממילא גם בפני מנהיגות חדשה. אצלנו יש לה להמתנה זו חיזוק מצד ההשקפה כי מינוי עצמי הוא מעשה לא דמוקרטי, וכי הדמוקרטיה מחייבת אותנו להמתין שהתנועה תמנה אותנו, שנימָצא ראויים, שנקבל את חותמתו של דין התנועה. האמת הפוכה: הרעיון כי דין התנועה (או כל דין אחר) הוא הקובע מי ראוי ומי אינו ראוי הינו רעיון אנטי-דמוקרטי בצורה העמוקה והמובהקת ביותר. מינוי עצמי מבלי לחכות לדין התנועה, לעומת זאת, הוא במהות ההתנדבות שהיא במהות הדמוקרטיה.

 

השאלה נשארה פתוחה: מי יישא את השרביט להשבת תנועתנו לחזית העשייה החברתית, האזרחית והמדינית בישראל? אולי זה: מי שאדיש לדין התנועה ולשאלה האם הוא ראוי או לא. ואולי מישהו שיתחיל תהליך רציני של חשבון נפש? אם יימצא אדם זה, זאת יש לומר לו: חשבון נפש יש בו טעם רק אם הוא בא מתוך מבט קדימה. לא כך מוסה?

 

 

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 7 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 8 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 9 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 10 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 11 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 12 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 13 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 14 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 15 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 16 - לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט