לאן מכאן (12)
 

 

לאן מכאן (12)

מאת חן יחזקאלי, 13/12/2012

 

הנזק הגדול ביותר של אי הגינות, הוא כשאנחנו לא הגונים במה שאנו מספרים לילדינו

 

אתמול, במהלך טיול בטבע, עצר מאור בני ליד שלולית והסתכל בה מוקסם. בתחילה הוקסם מהשתקפות העננים בשלולית, ולאחר מכן מן האדוות שנוצרו מאבנים שהשליך לשלולית. חשבתי לי: הילד של הסוציאליסט והילד של הקפיטליסט, שניהם נהנים מלזרוק אבנים לשלוליות אחר הגשם.

 

גם הסוציאליסט וגם הקפיטליסט מעמידים פנים כי אין דברים יותר בסיסיים או חיוניים מן השאלה אם אתה סוציאליסט או קפיטליסט. אבל האמת היא שלא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת, למשל, שיותר בסיסי ויותר חיוני זה אם אתה אדם הגון או לא. כי בלי הגינות מה יש?

 

הנזק הגדול ביותר של אי הגינות, אני חושב, הוא כשאנחנו לא הגונים במה שאנו מספרים לילדינו. הקיבוץ סיפר לילדיו שמה שמייחד אותנו ביחס לעולם בחוץ הוא שאנו דוגלים בשוויון ובשיתוף ואף מיישמים זאת, והם לא. זו לא הייתה אמת.

 

האמת הייתה כי הן הסוציאליסט והן הקפיטליסט דוגלים בשוויון ובשיתוף. למעשה, האמת מרחיקת לכת אף יותר: שאם שוויון פירושו היעדר אפליה, איש אינו דוגל בשוויון. עיקרון שוויון ההזדמנויות הקפיטליסטי מצדיק אפליה לטובת בעלי היכולת בנימוק שהיא מדרבנת, בעוד שהעיקרון הקיבוצי של "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" מצדיק אפליה לטובת בעל הצרכים, בנימוק שהיא מתקנת. ולכן, הדוגלים בשוויון דוגלים, למעשה, לא בהיעדר אפליה אלא בהחלה שוויונית של קריטריון לאפליה, והם רק נחלקים על השאלה, מה צריך להיות קריטריון זה. ובאמת יש מהלכים לדעה כי השאלה מהו הקריטריון הצודק לאפליה היא בסיסית. כנגדה עומדת הדעה כי השאלה מהו הקריטריון היעיל (להבדיל מהצודק) לאפליה היא שאלה בסיסית יותר (קצת בדומה למסר של סטף לאנשי תנועת המחאה: אתם שואלים איך לחלק את העוגה ואני שואל איך להגדיל אותה).

 

מהם אפוא הדברים החיוניים? אני עצמי חושב ששאלה זו היא בעצמה חיונית ביותר. למשל, ממש כמו במקרה של הסוציאליסט והקפיטליסט, כך גם אצל המאמינים והכופרים יש הסכמה שהשאלה אם אתה מאמין או כופר חשובה מאין כמוה. זאת בניגוד גמור לעובדות, כי העובדות מראות שאדם יכול להיות הגון או רשע בין אם הוא מאמין לבין אם לאו, ובאותו אופן הוא יכול להיות חכם או טיפש, נדיב או קמצן, וכולי. וזה מוכיח שהשאלה אם אתה מאמין או כופר היא חסרת חשיבות. החשוב אינו במה אתה מאמין, אלא אם אתה פתוח להודות בטעות.

 

בטור הראשון שלי בסדרה הנוכחית אמרתי כי אני מחפש תקווה. תקווה היא ללא ספק דבר וחיוני. ממילא חיוניות גם השאלות, מדוע אנו כה חסרים תקווה, כיצד ניתן למוצאה או לייצרה, וכיצד מזהים תקוות שווא. עובדה מדהימה היא כי מכל המבטאים הכרה בחיוניות התקווה, כמעט איש אינו שואל את השאלות הנ"ל. לכל אחד יש את התשובה שלו, והוא יודע - לא מאמין, לא סובר: יודע - כי היא הנכונה וכי כל האחרות שגויות. ממילא גם אין מתווכחים, אלא מתנצחים וקוראים לזה 'להתווכח', תוך הצגת כל צד את דעתו באור נגוהות ואת דעת הצד השני באור מגוחך. או שאומרים, בואו לא נתווכח, כי "כל אחד והאמת שלו", ורואים בכך יחס נאור ומתקדם במיוחד. כשלעצמי אני סובר כי זה לבדו די בו להבטיח ייאוש.

 

 

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 7 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 8 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 9 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 10 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 11 - לחצו כאן

 

 

 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט