לאן מכאן (8)
 

 

לאן מכאן (8)

מאת חן יחזקאלי, 8/11/2012

 

הרעיון כי כוחנו בדבקותנו המשותפת באמונתנו בצדקת דרכנו מחייב הדחקת שאלות וממילא כוחנות. מהי דרגת הכוחנות הרצויה? כמה כוחנות היא יותר מדי?

 

לפעמים נתקע למאור בני רעיון בראשו ומאום לא יזיזו: זאת האמת ואיש לא ישכנעו אחרת. זוהי התנהגות מוכרת, כמובן. כשאנו רוצים להדגיש כי היא אינה רצויה אנו מכנים אותה "דוגמטיזם", או "פנאטיות", ומציינים בבוז את נוער הגבעות כדוגמה. כשאנו רוצים להציגה באור חיובי אנו קוראים לה דבקות באמונה, ומציינים שוב את נוער הגבעות כדוגמה, רק שהפעם אנו עושים זאת לא בבוז אלא בהערצה ובקנאה. בכך אנו מבטאים את הרעיון כי כוחנו בדבקותנו המשותפת באמונתנו בצדקת דרכנו.

 

האמת היא שדבקות באמונה היא דוגמטיות לכל דבר, כי היא כרוכה בהדחקת שאלות. כשנוער הגבעות קוראים לעצמם "מתנחלים" כאילו הם ממשיכיו של יהושע בן נון, הם מדחיקים את השאלות העולות מכך שיהושע ביצע רצח עם במצוות האל. כשהם טוענים כי הם ממשיכי דרכה של חומה ומגדל שהייתה פעולה לא חוקית אשר בטאה אי הכרה בריבון באותם ימים, הם מדחיקים את השאלות העולות מכך שהריבון התחלף ב-1948. וכשהם מניפים את הדגל של "יישוב הארץ" הם מדחיקים את השאלה מדוע דגל זה קורא אותם להעדיף התיישבות בשומרון דווקא (ולא, למשל, רמת הנגב, עבר הירדן המזרחי או צידון), כמו גם את השאלה, מהי התכנית המדינית שהם מבקשים לקדם.

 

גם הקיבוץ אימץ את הרעיון כי כוחנו בדבקותנו המשותפת באמונתנו בצדקת דרכנו, תוך הדחקה של מכלול עצום של שאלות. עם השנים ננטש הרעיון אך מעולם לא רשמית: כלומר, רשמית אנו עדיין דוגלים בו! וגם אם אין אנו מאמינים בו, אנו מאמצים ואף מיישמים את השלכותיו, ובראשן את הנוהג להדחיק שאלות, והנוהג לדבר בצורה כוחנית או פתלתלה, אשר מטרתה להימנע מהודאה בטעות ובספק, ואולי אף לשכנע את הזולת בצדקתנו.

 

בוועידת כינרת לציון 100 שנות הקיבוץ, עלה על הבמה פסח האוספטר, ראש הנוער העובד והלומד וממנהיגי המאבק לצדק חברתי. הזמן שהוקצה לכל דובר היה 10 דקות. האוספטר דיבר כשלושת רבעי שעה. באולם ישבו 407 צירים, נכבדים, מארגן הועידה עמיקם אוסם, ונשיאיה אהרון ידלין ועליזה עמיר-זהר. כולם אנשים אצילים אשר היריעה הנוכחית קצרה מלספר את זכויותיהם. בכל זאת איש לא פצה פיו פרט לי - שכלל לא הייתי ציר ואף לא חבר קיבוץ - שקמתי וקראתי את הנשיאים לקרוא את האוספטר לסדר.

 

מדוע אנו סובלים התנהגות כזאת? אולי כי אף אנו נוהגים כך, לבושתנו. בצוות החשיבה של אגף המשימות בתנועתנו בו השתתפתי שמתי לב כי אף אוסם עצמו מדבר באריכות תוך התעלמות מכל הנוכחים, כולל ממארגן הצוות יואל מרשק ומיושב הראש, יותם מוקד. שאלתי את מוקד, איש יקר וידיד אישי, מדוע הוא מרשה זאת, והוא השיב: בשביל שלום בית. גם התייחסותו של מרשק לעניין אינה ברורה לי, לצערי.

 

הרעיון כי כוחנו בדבקותנו המשותפת באמונתנו בצדקת דרכנו מחייב הדחקת שאלות וממילא כוחנות. מהי דרגת הכוחנות הרצויה? הלגיטימית? הנסבלת? מה עושים כשמישהו עובר את הגבול? אלו שאלות כואבות: הן דורשות מאתנו להודות כי אנו מוכנים לקבל כוחנות, ואף נוהגים בכוחנות בעצמנו. אלא שהשאלות ניצבות ואינן מרפות. פסח, עמיקם, אהרון, עליזה, יותם ויואל: מי ירים את הכפפה?

 

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 7 - לחצו כאן

 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט