לאן מכאן (7)
 
 

לאן מכאן (7)

מאת חן יחזקאלי, 29/10/2012

 

נברך על כך שיש אנשים שדעתם מהווה התקפה על דעתנו. זוהי החלופה הדמוקרטית

 

לפני מספר ימים הרביץ בני מאור לאורי, בן של ידידים שבאו לבקר. שאלתיו, מדוע? השיב תשובה שאין לה קשר, משהו כמו, "אבל אורי אוהב שוקולד". ככה, בלי למצמץ. אמרתי בליבי: "הוא ילד מוכשר". וגם: "אני מקווה שלכישרון המסוים הזה הוא לא יזדקק". בקול רם אמרתי לו: "מאור, איך אתה לא מתבייש".

 

בשנת 2008 פורסם קול קורא למאמרים ומחקרים לקובץ על הקיבוץ שהיה אמור לצאת לאור בשנת המאה הקרבה ובאה. שלחתי הצעה שבה נאמר, ראשית, כי הקיבוץ היה באורח עקבי בכל שנותיו יהודי באופן כמעט לגמרי אקסקלוסיבי; ושנית, כי לעובדה זו היו השלכות שליליות מרחיקות לכת, ואולי אף היה לה חלק בנפילת הקיבוץ.

 

עורכת הקובץ המיועד, הסוציולוגית פרופ' מיכל פלגי מניר-דוד, דחתה את הצעתי. לבקשתי היא שלחה לי את נימוקיה. ביניהם היה נימוק זה, שהקיבוץ מעולם לא היה אקסקלוסיבי יהודי, שכן היו הרבה לא יהודים בקיבוץ, כגון מתנדבים, פועלים ערבים ועוזרות פיליפיניות. ככה, בלי למצמץ.

 

אמרתי בליבי: היא ילדה מוכשרת". וגם: "עם מוניטין". כי פלגי, יש לדעת, פרסמה רשימה מרשימה של מחקרים על הקיבוץ. היא ביקורתית הן כלפי הקיבוץ המסורתי, למשל בטענה כי הוא מעולם לא יישם את עקרון השוויון בין המינים (ראה ראיון עם אריק בשן), והן כלפי הקיבוץ המתחדש, למשל בטענה שאימוץ כלכלת השוק ייצר מצוקה (למשל בפרסום תחת כותרת זו מטעם מכון ון ליר). בקול רם אני מבקש לומר לה: "מיכל, איך את לא מתביישת".

הרבה פעמים אנו יורדים ללא בושה ברמתנו כי אנו חשים שזה מוצדק. זהו ביטוי לדפנסיביות.

 

דפנסיביות היא טעות, למרות שהיא נראית כל כך הגיונית: אם מתקיפים אותי, מדוע שלא אתגונן? התשובה היא, ראשית, כי זה קאונטר-אפקטיבי, שכן ההתגוננות רק מחלישה אותנו; שנית, כי זה מקבע טעויות, ובעיקר את הבלבול בין התקפה לבין תרומה לדיון; פלגי בעצמה בוודאי נתקלה באנשים שראו בה אויבת בגלל שהטיחה ביקורת בקיבוץ, בעוד שביקורתה הייתה למעשה ביטוי לשותפות עמוקה. שלישית, כי זה ילדותי, שהרי אדם בוגר אינו רץ בכל פעם שהוא רואה סדין אדום; ורביעית כי זה אנטי דמוקרטי, כי בדמוקרטיה אנו מברכים על כך שיש אנשים שדעתם מהווה התקפה על דעתנו. אך הטיעון העיקרי נגד דפנסיביות הוא הטיעון המוסרי. חובה להתגונן נגד האשמות בבית משפט. המתגונן במצב אחר ממנה את יריבו לשופט ללא שקיבל רשות על כך. ובכלל, הורדת רמת הדיון מבטאת אי כבוד, הן ליריב, הן לדיון והן לעצמנו. חוץ מזה, בוויכוח ענייני ביקורת אינה האשמה, אז למה להתגונן?

 

אך מה החלופה? בדיוק זו: לברך על כך שיש אנשים שדעתם מהווה התקפה על דעתנו. זוהי החלופה הדמוקרטית. זוהי גם, אתם זוכרים, תרבות המעגל. זנחנו אותה כי נהיינו דפנסיביים, כי נטשנו את דרך הדיון הפתוח המודה בספק ובטעות, ואימצנו במקומה את הרעיון כי כוחנו באמונתנו בצדקת דרכנו. טענתי זו האחרונה היא טענה היסטורית: אני זקוק להיסטוריון שיאששה או יתקנה. מוקי צור, אני חושב שהכדור שוב במגרש שלך, אבל אולי אני טועה: אולי אינך מוכן להופיע בציבור במתכונת הנראית לי. אז אנא תקן אותי ואני אסתגל למתכונת שלך. העיקר שנמשיך לדבר כמו ילדים גדולים.

 

לקריאת המאמר - חלק 1 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 2 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 3 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 4 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 5 - לחצו כאן

לקריאת המאמר - חלק 6 - לחצו כאן

 

 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט