לאן מכאן? (1)
 
 

לאן מכאן? (1)

מאת חן יחזקאלי, 11/9/2012

 

מה לעשות ששוב יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר? איזוהי הדרך בה נלך? מהיכן להתחיל?

 

אתמול במהלך ריב עם אשתי עלו הקולות. מאור - בני בן הארבע - ניגש אלינו ואמר: "אבא, אמא, ככה לא מתנהגים". הייתי נפעם למרות שביני לבינכם איני זקוק לבני כדי לומר לי שאבדתי את דרכי. מעניין אם הוא יודע: לא רק אמא ואבא אלא כולנו - הקיבוץ, התנועה, המדינה, העם, אולי בני האדם - כולנו איננו יודעים כיצד להתנהג; כולנו איבדנו את דרכנו. גרוע מכך, אבדנו תקוה ובמקומה אימצנו חשיבה הנקראת "חיובית", מעניין למה.

 

אני מחפש תקווה. ידידיי אומרים לי: דבר אל הנוער. נוער בקיבוץ: אני מבקש לתפוס שיחה עם אלה מכם שמוטרדים משאלת עתידכם הכרוכה, בדרך הטבע, בשאלת עתידנו - התנועתי והלאומי. אמנם לא רק שאלת עתיד הנוער אלא גם שאלת עתיד הקשישים, למשל, נוגעת בשאלת עתידנו: ראשית, כי כולנו נהיה קשישים אם יתמזל מזלנו, ושנית, כי נוכחות קשישים עניים בקרבנו מחלישה את חוסננו המוסרי ומסכנת את קיומנו. אז הבה ונשוחח על עתידכם-עתידנו. יש לי מטרה מוצהרת: אני מקווה כי ביחד נצליח להחזיר את עטרת תנועתנו ליושנה, כלומר, להחזיר את תנועתנו לחזית העשייה המדינית למען עתיד טוב יותר לישראל. אני כמובן איני הראשון: רבים בתנועתנו חותרים לכך. הם רגילים לתגובות של משיכת כתפיים, כמו לומר, "מה לי ולזה". זהו ביטוי של דפרסיה. לאחרונה הייתה הרגשה שאנו מצליחים לצאת מהדפרסיה בעקבות תנועת המחאה, אבל נראה שכל זה חלף.

 

מדוע התקווה נמוגה כה מהר? מדוע גם אתם נראים במקרים כל כך רבים (הגם שלא תמיד, כמובן) כה עייפים, כה לא מתעניינים? אולי זה משום הבוז שאתם רוחשים לנו. אולי בצדק: שכן איננו מדברים בכנות. למשל, בכל פעם שאנו מבטיחים הבטחות, כגון שמי שילמד ויעבוד קשה גם יצליח בחיים. וגם כשאיננו משקרים אלא רק משמיטים פרטים חשובים. למשל, כשאנו מקוננים על בעיית האלימות בקרב הנוער ומשמיטים פרט זה, שאנחנו בעצמנו מפעילים עליכם אלימות כשאנו לוחצים אתכם להישגים בתחומים שאין לכם בהם כל עניין. או, למשל, כשאנו מדברים על ההיסטוריה של תנועתנו ומצניעים את זה שגירשנו את מי שלא הסכים אתנו, או שירשנו אדמות שנשדדו מכפרים שאנשיהם לא עשו לנו מאום, כמו איקרית ובירעם, ובניגוד חמור לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שכל כך התגאינו בה (גם אחרי שהתברר כי היינו נאיביים).

 

אני אומר כל זאת הגם כי אינני נהנה מהלקאה עצמית, כדי לומר שהגיע הזמן לדבר. נראה לי ברור שבלי שנדבר ביושר לב על מה שחשוב, כולל להודות בדברים לא נעימים, אין לנו תקווה. פעם הייתה תקווה. כמו ששורר יהונתן גפן, "היה להם בשביל מה לקום בבוקר". רק שהוא שואל את השאלה הלא נכונה: "יכול להיות שזה נגמר?" ברור שזה נגמר. השאלה אינה זו, אלא: מתי זה קרה? וכיצד? והעיקר: מה לעשות ששוב יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר? ושזה יחזיק מעמד? איזוהי הדרך בה נלך? כיצד לשתף פעולה תוך חילוקי דעות? מהיכן להתחיל?

 

מאמר ראשון בסדרה

 

חן יחזקאלי הוא ד"ר לפילוסופיה וחבר ראש הנקרה

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט